בבוקר יום קיץ חמים יצא דני עם כלבלבו הנאמן חומי לטיול קצר
באיזור התעשייה של העיר. לאחר כמה דקות של הליכה ממריצה נעצר
חומי ליד ערימת גללים טריים ומעלי אדים, תחב בה את אפו
והכריז:
"דני, הבט! זוהי ללא ספק זירת רצח!"
לפתע נשמעה יריה רועמת מבנין סמוך ודני נפל על המדרכה, פניו
בערימת הגללים, כשהחור הרחב שנפער בעורפו מתיז טיפות דם וקרעי
מוח ריריים על חומי, אבל לפני שמישהו מהם הצליח להבין מה קורה
התקרב אליהם בריצה נער צעיר בזעקות קורעות לב:
"ללללללללאאאאאאאאא!!!!!!!!"
הוא רכן מעל ערימת הגללים, חיטט בה בשתי ידיו במשך דקות
ארוכות, ולבסוף שלף ממנה גלל אחד מרוטש במיוחד, בעודו הודף את
גופתו חסרת החיים של דני אל הכביש.
"דבר אלי, יהויכין! דבר אלי!!!"
הוא ניער בחוזקה את הגלל, שהחל להפריש נוזל ככה וסמיך שנטף
מבין אצבעותיו הדקות והנרגשות.
"אתה לא יכול לעשות לי את זה יהויכין, אתה פשוט... לא..."
הנער נפל על ברכיו והחל למרר בבכי. חומי התקרב אליו וטפח על
שכמו הימנית ברכות.
"הוא במקום טוב יותר עכשיו, חבר."
הנער הביט בו בזעם וקם על רגליו.
"לא! לעולם לא אהיה מוכן לקבל את זה! הם אומרים שזה בלתי
אפשרי, אבל אני עוד אראה להם! שום דבר לא יעמוד בינינו!
יהויכין ואני נהיה שוב מאושרים!"
חומי חש שלא נותרה לו ברירה אחרת, זינק על שתי רגליו האחוריות
ותלש את מבושיו של הנער בנשיכה מהירה. הנער פלט צווחה חרישית,
ואז פנה ללטף בחמימות את ראשו של חומי, בעיקר מאחורי
האוזניים.
"תודה כלב, הייתי זקוק לזה."
"אין בעיה, ילד."
חומי חייך אליו והחל להתרחק לעבר השקיעה, שהגיעה באותו יום
מוקדם מהצפוי.
"ו... כלב?"
הכלבלב סובב את ראשו אל הנער.
"...כן?"
"בתאבון, כלב."