New Stage - Go To Main Page

חן האובן
/
לילדה שלי

עבור הקורא הממוצע אקדים ואסביר שהסיפור הזה מורכב משני
סיפורים שונים שבנויים במישורים שמתחברים זה לזה וכן מתפרשים
על רבדים שונים אך בין רבדים אלה יש חיבור מסוים. בעצם, קורא
ממוצע יקר, די נמאס לי ממך. נמאס לי שאתה לא מבין אותי אז לך
תקרא סיפורים של מישהו אחר ואל תקשה עליי עם כל ההקדמות האלה.

הילדה שלי היא יצור מיוחד וקסום, יש לה את הלב הכי טהור בעולם
ובגלל זה התאהבתי בה או שאולי בגלל שהתאהבתי בה אני חושב שיש
לה את הלב הכי טהור בעולם.
הילדה שלי עובדת בארגון שעוזר לילדים ממשפחות מצוקה, משפחות
שיש להם הרבה בלאגנים והארגון הזה עוזר להם. לפעמים אני מסתכל
על זה הפוך, הילדה שלי מטופלת בארגון שפועל למען אנשים שיש להם
דחף בלתי נשלט לעזור והם משדכים לה ילדים עם בלאגנים שעוזרים
לה להשביע את הדחף הזה.
הלעזור הזה זה בעיקר לשפוך קצת אהבה במקומות שאהבה לא ניתנת או
אולי ניתנת בצורה מעוותת. הבלאגנים זה המון דברים. תכל'ס אני
לא מצליח להיות ספציפי לגבי מה שהילדה שלי עושה כי אני לא
בדיוק הבנתי מה היא עושה, היא אומרת שאני לא מקשיב לה ובגלל זה
אני לא יודע עליה דברים.
נפגשנו זמן קצר לפני שנסעתי לחפש את עצמי. הכנסתי את המשפט הזה
כי זה קול לאללה לנסוע לחפש את עצמך וחוץ מזה אני יודע שכל מי
שנכנס לקרוא את הסיפורים שלי זה חברים שלי ששיגעתי אותם שיכנסו
לאינטרנט לקרוא את הסיפורים שלי והם מבינים למה אני מתכוון
במשפט הזה. או שלא.

נעבור לימק"א. ימק"א זה חתיכת היסטוריה. כל התחום של ימק"א זה
חתיכת היסטוריה אבל בשבילי בעיקר המגרש. הטריבונות הישנות,
המערכון של הגשש (לי הוא מתקשר עם ימק"א) הקופה שנראית כמו כוך
או קטע מאקספרס של חצות.
כשדרכתי על המגרש בפעם הראשונה והיחידה בחיים שלי, הדשא בימק"א
נכבש ע"י חול ושממון, השערים היו שרועים בעצבות והאנדרטה
לכדורגל של פעם עם הנשמה ונטול המסחרה נראתה כמו גל-עד לילדות
שמתה.
נגעתי בשער והקולות של השוער הקופצני בתוכו נשמרו, מנגנים את
האות הישן של שירים ושערים.
גלגלתי על הרצפה את החלום שלי להיות ראש ממשלה. החלום קיפץ לו
בתיבת החמש, נגעתי בו קלות עם החלק הפנימי של הנעל שלא יעוף לי
לקיבינימט, הוא התגלגל באיטיות לנקודת האחד עשרה.
להיות ראש ממשלה זה יותר קול מלנסוע לחפש את עצמי. אני אוכל
לשנות דברים, לעצב אותם כמו שאני רוצה.
הרמתי מבט למעלה, רחוק עד השער השני. השער ממול נראה בסוף
העולם, לדעתי שחקני כדורגל צריכים לדרוש שבמדינה דמוקרטית תהיה
תחבורה ציבורית בשבת כי זה לא הגיוני לרוץ את המרחק הזה, וואלה
השער השני היה רחוק.

הילדה שלי ישבה לידי על הספה איזה ערב. היא חזרה מהעבודה מותשת
עם מבט של ייאוש והתיישבה לידי על קצה הספה, ישיבה זקופה
שמשאירה לי את הגב וקצת מצדודית הפנים.
אני ישבתי-שכבתי עם חנות פתוחה, יד ממשמשת בתוכה ויד שנייה
מחליפה תחנות בשלט של הטלוויזיה.
אחרי כמה דקות של שתיקה, שאלתי אותה איך היה בעבודה. היא עובדת
בארגון הזה כבר שלושה חדשים, כל יום היא חוזרת  הביתה עשר שעות
לפני שהיא יוצאת בבוקר לעבודה ובסוף כל חודש היא מביאה משכורת
שאפילו מס הכנסה מתבייש לקחת ממנה משהו.
אף פעם לא באתי לבקר אותה בעבודה, אני פוחד שהיא חושבת שלא
איכפת לי. בכנות אומר שאחרי מה שהיא סיפרה לי על הילדים ועל
חיים של ילדים שזה מביך להכניס אותם להגדרה של חיים, העדפתי לא
לבקר שם.
בהתחלה היא הייתה מספרת לי על כל הקקה שהיא נתקלה בו אבל מהר
מאד היא הייתה חוזרת ומסכמת את יום העבודה שלה במשפט קצר מלווה
בחיוך חלול.
"היה בסדר" היא ענתה.
בערוץ אפ טי וי הראו תצוגה של בגדי ים או של בחורות ללא בגדי
ים, אף פעם לא הבנתי את הקונספציה של הערוץ הזה.
בערוץ הלחיים של הילדה שלי זלגה דמעה ענקית, היא ירדה לכיוון
השפתיים. התיישרתי בבת אחת וחיבקתי אותה והיא כאילו שיחקה
מחבואים עם העולם ונכנסה עמוק לתוך הזרועות שלי והדמעה הפכה
לבכי. ככל שהיא התאמצה להתחבא המציאות התאמצה לרדוף.
הילדה שלי סיפרה על ילד אחד שהיא טיפלה בו והסיפור התחיל
אופטימי. הילד הזה סבל מהתעללות והצליחו להפריד אותו מההורים
שלו. בשבועיים האחרונים חל שיפור משמעותי והוא נפתח ודיבר על
דברים שילדים שמתעללים בהם לא מדברים.
"ביום חמישי שעבר הוא חיבק אותי" היא סיפרה לי ומהבכי שלה יצא
חיוך אבל לא חיוך שלם אלא חיוך שבור כזה. הילד הזה לא ידע
להביע רגשות והעובדה שהוא חיבק אותה הייתה מדהימה כפי שהבנתי.
"לפני שבוע בימ"ש אישר להורים שלו לקבל אותו לביקורים בבית
והיום אחה"צ אבא שלו היכה אותו ואשפזו אותו"
כשהילדה שלי סיפרה לי את זה הבטתי בה, היא הילדה שלי ואני מביט
בעיניים שלה ותוהה, תוהה על הרבה דברים עצובים שקשורים בעולם
הזה.

החלום שלי נעצר על הדשא-חול בקצה תיבת השש עשרה, התחלתי להתקדם
לכיוון מרכז המגרש כשבדרך אני עובר המון שחקנים דמיוניים על
ידי הטעיות גוף ונגיעות קטנות בכדור.
התחלתי לנוע לכיוון האגפים, הרגשתי שהרעש של הקהל עדיין שם והם
מתים לראות את החלום שלי להיות ראש ממשלה עף כמו טיל אל בין
החיבורים. לא היה שוער ולא היו שחקנים והמגרש שומם. החלום מילא
את הריאות שלי שועט קדימה כשהאוויר אזל בהן. הגעתי לחלק המגרש
השני רץ על הקצה, צמוד לקו ופתאום הילדה שלי מקפצת לידי מחוץ
למגרש, מעודדת. עכשיו כשהיא שם אני נזכר בעצבות של הילדים
מהסיפורים שלה, העצבות שיוצאת דרך העיניים שלה, ואני רוצה
לבעוט את החלום שיעוף כל כך חזק שהרשת תיקרע. אני רחוק מהשער,
רחוק מאד, אבל משהו בפנים אומר לי שאני יכול והילדה שלי על
הקווים זורקת לי מלות עידוד ואני מרים את הראש ואני מיישר את
הגוף ואני משגר את הכדור עם הבעיטה הכי חזקה שאני יכול והכדור
עף ישר ולא באלכסון כמו שרציתי, יוצא החוצה מאחורי הקווים. יש
בי עצבות ואכזבה והילדה שלי ניגשת אליי ונוגעת "לא נורא" היא
אומרת ואני מחלץ חיוך, אבל לא חיוך שלם אלא חיוך שבור כזה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 28/12/00 19:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן האובן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה