אני בוהה אל המחר שלא מגיע
בתרועות החצוצרות של אבירי השולחן העגול
ובצעדות של המונים מסודרים ומריעים
וקרניבלים עטויי עלמות חשופות שד

אני תוהה אל קול הענות החלשה של זריחת השמש
המסתירה את הדרה בינות לרסיסי עננים אפורים
ומתביישת, כן מתביישת ונחבאת את הכלים
בחוסר אחריות של מי שעוד נכונה לו אריכות ימים

אני שואל אל העתיד שלא מגיח
כיצד יסתיר את עברו וסימני הזמן המיוסר
החותמים חותמם בינות לחריצי הסבל האנושי
שניכרים על כל גבע וכל עמק בארצם של בני האמיצים

אני מביט אל המחר שלא מגיח
בדרך בה ביקשתי והתחננתי לפניו שיבוא
אלא בקול ענות חלושה בנוכחות מוזרה
בהתגנבות יחידה של תעתוע...