לפעמים, נראה לי שאין להן מושג מה הן עושות לנו, רק ב זה שהן
שם.  האמת היא שרוב הזמן נראה לי שהן כן, כי איך אפשר שיהיה לך
כל כך הרבה כוח ולא תדעי? אבל אז קורה משהו שגורם לי לפקפק
בזה, ולמרות שזה נראה לי מגוחך, להאמין שהן לא יודעות.
זה קרה בשבוע שעבר, ישבתי בבית קפה, ומולי ישבה מישהי, לבד,
וקראה ספר. היא לא חיכתה לאף אחד, אני לא יודע איך אני יודע את
זה...אולי יש משהו בשפת גוף הזאת שמדברים עליה כל הזמן...היא
לא הציצה בשעון כל כמה דקות, ולא נראתה לחוצה, היא רק ישבה שם,
ונראתה מאושרת חאלס.
על השולחן שלה הייתה פרוסת עוגת שוקולד חמה, עם קצפת וגלידה
וניל, ופחית של קולה אמיתית. אני אוהבת בנות ששותות קולה
אמיתית, לא דיאט...תמיד אני חושב שאלה בנות שיודעות ליהנות
מהחיים באמת. כדי שהדפים של הספר לא יזוזו לה, היא הניחה עליהם
את הפחית של הקולה, וקראה בריכוז כזה...שהקסים אותי. זה נראה
היה כאילו היא מסתכלת על סרט בקולנוע, כל הזמן ההבעות בפנים
שלה השתנו, כנראה לפי העלילה, נראה לי, מהר מהר היא דפדפה,
וכלום לא הפריע לריכוז הזה שלה. קצת קינאתי בה, לא שאני לא
אוהב לקרוא, אבל אני צריך שקט בשביל זה, וזאתי, ככה, באמצע
אבן-גבירול, יושבת בחצר הקטנה של רולדין, ולא מזיז לה מכל הרעש
מסביב. כל כמה זמן היא הייתה מפסיקה לקרוא, ואוכלת קצת מהעוגה,
מסדרת לעצמה בצורה מתוקה כזאת, על המזלג הקטן של בית הקפה, קצת
עוגה, וקצת גלידה, וקצת קצפת, ואוכלת. היא הייתה מכניסה את זה
לפה, עושה פרצוף קטן כזה, כי הגלידה הייתה קרה לה מידי כנראה,
ואז כל הפרצוף שלה היה זורח, והיא הייתה ממשיכה לקרוא.
ניסיתי לראות מה היא קוראת, ולא הצלחתי, לא ישבתי במקום נכון.
פתאום היא התחילה לצחוק, כאילו, קודם כבר היו קטעים שהיא חייכה
או נראה כועסת, אבל עכשיו היא צחקה ממש, מהלב כזה, זרקה את
הראש אחורה וצחקה. היה לה צחוק נעים...נמוך כזה, אמיתי,
והשיניים שלה היו לבנות כאלה, חוץ מהסתימות שראיתי לה כשהיא
התחילה לצחוק. פתאום היא שמה לב שמסתכלים עליה, חייכה אלי ,
הסמיקה, והמשיכה לקרוא.
והיא לא הייתה יפה או משהו, כאילו, לא מכוערת, אבל לא אחת
שנגיד הייתי מסובב אחריה את הראש. היא הניחה רגל אחת על הכיסא,
וכשהיא ישבה הייתה לה בטן קטנטונת, מתוקה, נורא רציתי ללטף
אותה. בנות חושבות שאנחנו כל הזמן רוצים לזיין, וזה נכון, אבל
יש כאלו שאנחנו רוצים רק לזיין, ויש כאלה שאנחנו רוצים שגם
אימא שלנו תכיר. היא הייתה אחת מאלה. דמיינתי לעצמי איך אנחנו
גרים ביחד, ואנחנו בסלון, אני רואה טלוויזיה, והיא מניחה את
הראש עלי, שקועה לגמרי בספר שלה, ואיך אני מלטף לה את הבטן,
ומדגדג אותה קצת, ואז היא אומרת לי "אויש...תפסיק" וצוחקת את
הצחוק הזה שלה, שאומר לי שהיא לא באמת רוצה שאני אפסיק.
בכל הספרי ריגול יש את הקטע שהגיבור "מרגיש" שמסתכלים עליו, או
הקטע שבו "שערות ערפו סומרות" , תמיד נראה לי שזה בולשיט, אבל
היא כנראה כן הרגישה שאני מסתכל עליה כל הזמן, כי היא הפסיקה
לקרוא, והסתכלה עלי, ישר עלי, בלי טיפת מבוכה...זה קרע אותי,
היה לה מבט סקרני כזה, קצת רציני, אבל לא מתבייש, וכאילו אנחנו
מכירים שנים, היא חייכה אלי, והמשיכה לקרוא.
אין לי בעיה בלהתחיל עם בנות, אני נראה טוב כזה, ויש לי פה
כשאני רוצה, אבל לא יכלתי להתחיל אתה, כל משפט פתיחה שעבר לי
בראש היה נשמע יותר מטומטם מהקודם, מה אני אשאל אותה? "מה את
קוראת" "אפשר להפריע לך" "תגידי, מה השעה?" "את יודעת שיש לך
את העיניים הכי צוחקות שראיתי?" אולי אחד מאלה היה עובד, כי
בכל זאת, היא חייכה אלי, אבל לא ידעתי מה אני אחשוב עליה אם
המשפטים האלה יעבדו. אז הזמנתי עוד אספרסו כפול, והמשכתי
להסתכל עליה. עכשיו היא כבר הרגישה שאני שם, וזה גרם לה
להיות..קצת שחקנית כזאת? כאילו, מודעת יותר לתנועות שלה, וזה
שימח אותי, אבל גם ביאס קצת, כי נהניתי יותר להסתכל עליה קודם
כשהיא לא ידעה.
פתאום היא הסתכלה בשעון, ועשתה מין קול כזה של "ויי"...מהר מהר
היא הזמינה חשבון, מצאה בארנק שלה כסף בדיוק (איך זה שתמיד יש
להן כל כך הרבה כסף קטן?) הכניסה את הספר לתיק, והלכה.
כבר שבוע אני יושב ברולדין, בערך באותה שעה, ומחכה לה.