גשם.
אני יוצאת החוצה, רוצה להרגיש את הטיפות זולגות במורד גבי, על
חולצתי האדומה, חודרות דרך הבד, ומלטפות את גבי בקרירות הנעימה
שהן מותירות בי. אני פוסעת במורד הרחוב, במטרה להגיע לשום
מקום. פוסעת לאט, ויודעת בודאות שאחזור הביתה ואהיה חולה.
אך לא אכפת לי.
הטיפות נעשות גדולות ואימתניות יותר ויותר, וגופי כבר ספוג
כולו במים. אני מרגישה את הקור חודר לעצמותיי, ומקרר את גופי
מתחת לטמפרטורה הרגילה שלו. הכל נעשה במן שלווה כזאת, בלי שום
חרטה מצדי ובודאי לא מצד הגשם...
אני ממשיכה את הטיול הקטן שלי במעלה הרחוב במטרה לחזור חזרה
לביתי.
פיצוץ.
אני רואה 2 גופות מתעופפות באוויר.
אני רואה 2 גופות שהולמות בקרקע בחבטה גדולה מאין כמוה.
אני רואה את יונתן ושרון מדממים למוות.
אני רואה את אחיי מתים.
אני ממהרת לעברם ורואה כיצד גופותיהם נלקחות באלונקה לתוך
ניידת הטיפול נמרץ שעומדת מספר מטרים ספורים מאזור הפיצוץ.
פיגוע.
רק דבר אחד שמעולם לא חשבתי שלי הוא יקרה, דווקא את קרוביי
איבדתי. ואין דרך חזרה.
והחיים משתנים ללא הרף, בלי שום חרטה. הזמן אינו עוצר מלכת, גם
אם נדמה שיש זמן, הוא אוזל לי מבין האצבעות.
ואני איבדתי את אחיי, ורק רציתי לטייל. אף אחד לא ידע לאן
הלכתי, אז הם יצאו לחפש אותי.
ובגללי
הם כעת מתים.
ברק.
הכל בוהק באורו הקלוש והזמני של הברק, בידיעה שזאת לא כוונה
טהורה של ברק להאיר, אלא לבשר על בואו של רעם גדול ואימתני.
וכמובן...
רעם.
ושקט מוחלט לאחריו. דממת מתים, כמו בבית קברות. אך עודני עומדת
באותו מקום ארור, בו מתו שני אחיי. בגללי. רואה את שברי
הזכוכית מתמללים בטיפות הגשם שעוד נושרות מן העצים. והחיים
שלהם נקטעו באיבם, ואין עוד דרך חזרה.
אחיי כבר לא פה.
אחיי שייכים לעולם.
ועדיין יורד הגשם, כאילו כלום לא קרה. כאילו לא מתו 2 אנשים,
כאילו הכל נמצא באותה שגרה.
ואינני יכולה להאשימו.
אלמלא הלכתי לטיול בין הטיפות, במטרה להרגיש את הכאב חותך את
עורקי כמו סכין עם להב משונן, לא היו מתים אחיי. אך אותם כבר
איבדתי במלחמה הזאת.
ואותם אף אחד לא יוכל להשיב אליי.
טיפות של גשם עוד נופלות מן השמיים.
וממתי גשמי ברכה אלו הם?
אינני מחפשת אשמים. יודעת אני שהדבר קרה. אך מה כעת?
קרני שמש קטנות מבצבצות מבין העננים.
אך העננים ממהרים להסתירן, שלא תחזור השמש.
כי השמש, שמסמלת תקווה, עוד לא מבצבצת מבין העננים.
רק אחרי שתיגמר מלחמת הקיום הזאת, שחיים אותה יום יום, רק אז,
אולי תחזור השמש להאיר את השמים האפורים.
ובינתיים הגשם עוד מטפטף באין מפריע.
ושלוות הרחוב אט אט חוזרת. עד לפיגוע הבא.