היא עמדה על סלע באמצע הים,
שולי שמלתה הלבנה ספוגי מים,
הגלים מתנפצים על הסלעים, עליה.
פניה פונים אל הזריחה אל השמיים מלאי הגוונים, מהרכים ביותר עד
העזים ביותר.
הקור חודר לעצמותיה, העצב חודר אל תודעתה.
דמעות מתחילות לזלוג מזוג עיניי האיילה אל צוואר הברבור.
השמש נמצאת בדיוק מולה וכעת כל שנראה זו צללית שחורה על גבי
כדור כתום, זוהר.
סינוור חזק, רגעי, היא נעלמה, איננה.
הוא משפשף את עיניו, מביט שוב, אך כל שנמצא שם כעת זהו סלע
וזיכרונות רחוקים מאהבה שהייתה ואיננה.