ער.
פקח את העיניים, פקח את העיניים.
אני עדיין חי?    זה באמת משנה...?
לי זה משנה!
אז כן, אני חי. קצת קשה להרגיש עם כל הדברים שדוחפים לי פה
לורידים, אבל הם לא לקחו את התודעה שלי, עדיין.
קור אריחי הרצפה מעקצץ לי בכפות הרגליים. לא נורא, למדתי
להתעלם מהמכשולים הקטנים של החיים. החיים.
החפצים היחידים שיש לי פה ב"חדר" הם: מיטה, כיור, מראת קיר
וסכין גילוח.
אני הכי אוהב את המראה. אני יכול להתבונן בעצמי שעות. לראות
איך העיניים שלי שוקעות להן יותר ויותר בתוך החורים שלהן, איך
הפרצוף שלי נעשה יותר ויותר חיוור ומצומק ולראות את כל הצלקות
שמתווספות לי לראש אחרי שאני מגלח אותו עם הסכין גילוח.

הסכין... מרשים לי לשמור אותו כי לא הוגדרתי "התאבדותי".
מה הם יודעים... אני אדון לגורלי. ההתאבדות שלי היא סה"כ עניין
של פונקצית זמן ורצון. אבל אני אוהב את הנקמות הקטנות של
החיים, אז אני משאיר את עצמי חי.
אבל כל כך קשה להם לתת לי קצת פאקינג ק-צ-ף גילוח?! הם רוצים
שאני אדמם, כדי שהם שוב יוכלו לדחוף לי את הרעל.

אוויר. אני נחנק. אני חייב אוויר. אם אני אשבור את החלון הם
יתקינו אחד חדש, בדיוק כמו כל הקודמים. ואז יכנס אחד מהרעים
שמרביצים, כי הם לא אוהבים את העבודה שלהם ושונאים להתקין
חלונות.
אז אני שובר את המראה, כי אז נכנסת זאת עם הריח הטוב.
אולי זה בעצם מה שעושה לי את הצלקות על הראש.
איך אני אוהב את הריח שלה כשהיא נכנסת. היא מביאה איתה אוויר
חדש וריחני ומחליפה את ריח הריקבון המצחין שלי.

הם לא אוהבים לדבר איתי. הם גם לא מוכנים להסביר לי למה אני
פה או מה ה"בעיה" שלי כביכול.
הם פשוט אוהבים לקשור אותי בכוח למיטה, להגיד לי "תיכף יהיה
בסדר" ואז הם מזריקים לי את החרא, משמיד ה-אני.
ואז הם מצפים שאני אהיה "בסדר".
איך אפשר להיות בסדר כשכל כך הרבה חרא מוחדר לך לורידים
ולמוח?!
זהו בעצם תהליך מעגלי, מחזורי:
הם מקטלגים אותי כ"טיפולי" ואז מתחילים בטיפול תרופתי שמוחק
אותי לאט לאט, ונועלים אותי בחדר לבן, מונעים ממני קרני שמש
ככה שהפרצוף שלי נהיה לבן ואני נראה כמו משוגע.
ואז אני דופק מכות לבנאדם הראשון שנכנס לחדר. לא כי יש לי משהו
נגדו, זה כי אני זקוק למגע אנושי. ואם אני לא אתנפל עליהם- הם
לא יגעו בי.
אבל יש אחד שאני שונא, זה הרופא שלי. הוא אוהב להזריק לי כל
הזמן. ד"ר שטיין קוראים לו, נחש-משקפיים בן זונה. אני אקח את
חייו, כמו שהוא לקח את שלי.

ער.
פקח את העיניים, פקח את העיניים.
אני חי, אני מרגיש את זה. היום הוא היום. היום אצא לחופשי.
הדלת נפתחת, נחש-המשקפיים נכנס. אני מריח אותו, את צחנת-השליטה
שלו. הוא מלווה באח גדול ומאיים.
צביקה תתעורר... צביקה תתעורר...
-" ומה שלומינו היום, בחורצ'יק?"
הוא אפילו לא טורח לקרוא לי בשמי.
- "..." אם לא הוא לא קורא לי בשמי, אני לא עונה.
- "אז שוב בחרנו בטיפול השתיקה? אוקיי בחורצ'יק, כניראה שנצטרך
להגביר את המינון. אחרי הכל, אנחנו רוצים שתבריא נכון?"
קול של המולה ענקית החל לבקוע מהמסדרון, אנשים צורחים, קולות
של אלות פוגעות בעצמות אדם שלא יודעות כאב.
כן, זהו צביקה. צביקה מאושפז פה הכי הרבה זמן והוא לא מרגיש כל
כאב. הוא תוצר. תוצר של 15 שנות טיפול ממסדי-תרופתי אינטנסיבי,
מכות ושטיפת מוח.
זה הזמן שלי.
האח הגדול והמאיים יוצא החוצה לעזור לשאר האחים להכניע את
צביקה, כמו כל בוקר.
- "אתה הרי... לא רוצה לסיים כמו צביקה נכון?" הוא מתגרה.
שירת הברבור שלי.
- "ראיתי דברים... שהיו מדהימים אתכם, בני האדם..."
- "מההה?" פלט נחש המשקפיים.
- "כל הרגעים האלה... יאבדו.... כמו דמעות... בגשם."
- "בחורצ'יק, אתה לא משתף פעולה עם המערכת. אתה רוצה לסיים כמו
צביקה?" אני שומע אותו נלחץ, הוא פוחד. אני מריח את זה.
זה הרגע.
- "נחש משקפיים."
- "מה אמרת?!"
אני קם. מרגיש את הדם בעורקים שלי זורם במהירות עצומה, הלב
פועם בעוצמה ומרעיד את כל גופי מבפנים.
אני סוגר חיש את הדלת ונעמד מלפניה, חוסם את גופו הקטן מלצאת
מהחדר.
הוא רועד, כמו גור חתולים בחורף. אני מריח את הפחד שלו ומחייך,
ואני רואה את הזיעה הגועלית שלו נוזלת במעלה המצח. מלחמה בחוץ,
לא יכולים לשמוע אותנו. אני מתקרב אליו, אל המפצלת שהרסה את
החיים שלי, הראש שלו בקושי מגיע לסנטר שלי.
- "אמרתי... נ-ח-ש  מ-ש-ק-פ-י-י-ם!!!!!!!"
הוא נפל. המכנסיים שלו מוכתמים בשתן של עצמו.

אני יכול להתעלות על היצר האנושי הבסיסי, להיות הומניסט, פשוט
לברוח.
או שאני יכול להכאיב לנחש המשקפיים, ד"ר שטיין. בעל הפרצוף
הכחוש, השיער השחור המדולל והפנים הלבנות שמאפיינות את כל מי
שמאושפז פה המון זמן. ואותו. כניראה שהוא גם מאושפז פה אם
מסתכלים על זה מהצד הנכון.
הוא לימד אותי להאמין שאני מפלצת, שאין לי מקום בחברה. שאפילו
ההורים שלי לא רוצים אותי, והמורים שלי בתיכון אמרו שאני חסר
כל תקנה. ושבגלל זה רצחתי אותם.
לקחתי את סכין הגילוח והתחלתי לחתוך לו את הפנים, בעודי תוקע
את הברך שלי בפה שלו כדי לא לשמוע את הצרחות שלו.
- "רוצה לראות טריק מגניב?" שאלתי אותו.
- "..." אמר נחש המשקפיים, בעוד הברך שלי תקועה בפה שלו.
- "אני מניח שכן, חכה רגע".
נעמדתי מול המראה- רואה את השתקפותי המחייכת, את ראשי הסדוק,
שיניי הרקובות, נפשי המצולקת, והתחלתי לרוץ לעברה כשהראש
מופנה מטה. ניפצתי את המראה החדשה בראשי שבתגובה החל לדמם,
יותר מהרגיל. לקחתי חתיכת שבר מראה וניגשתי לדוקטור המפלצת.
התחלתי לחרוט לו על החזה, ועל הזרועות, ועל הגב.
שירגיש.

- "... אנו פותחים את המהדורה בתקרית מזעזעת בבית חולים
פסיכיאטרי במרכז הארץ.
במהלך מהומה שגרתית אם ניתן לומר, התנפל אחד המאושפזים על רופא
המחלקה הראשי, וגרם לו פציעות מרובות ע"י סכין גילוח.
בין השאר חתך המאושפז לרופא את לשונו. הרופאים מעריכים כי
הרופא, אב לארבעה יאבד את יכולת הדיבור שלו.
המאושפז- נהרג במהלך עימות עם אנשי הביטחון שניסו להשתלט עליו.
דובר בית החולים מסר בתגובה שמותו של המאושפז היה בלתי נמנע,
וכי למרות שהמאושפז היה תחת טיפול תרופתי אינטנסיבי לא ראו
מטפליו פיתרון-קבע לבעייתו.
מבית החולים נמסר שהרופא המותקף יצא מגדר סכנה, אך באיזור החזה
שלו נמצאה חריטה שנעשתה ככל הנראה ע"י שבר-מראה. בחריטה
נאמר:
"בלתי מצולק."