בין כביש סואן ומדרכה מלוכלכת, בפינת ארלוזורוב - דיזנגוף,
עמדה איתנה פיצוחיה קטנה. שלושה מטרים רחבה וארבעה וחצי מטרים
אורכה, והיא מכילה מיני תופינים, מוצרים, פיצוחים, ארטיקים
וכדומה. בקצה הדוכן, בפינה הימנית היה יושב לו יוסי, בעל
הפיצוחיה. יום יום משש בבוקר ועד חצות בליל יושב היה בכסא עור
מהוהה, מימינו קופה רושמת, מתחתיה רדיו מנגן "קול הנשמה".
אישתו, נחמה, הייתה זה לא מכבר עקרת בית שמחה ומאושרת, שכן כל
לילה היה חוזר בעלה ובידו משכורת מספיקה. אך לאחרונה, ימי
אינפלציה ושפל הכלכלה, התמעטו גם לקוחות פיצוחיה, והמשכורת
נצטמצמה כלא הייתה. ערב אחד כשחזר יוסי הביתה, בידיו לא יותר
משלושה שקלים (רווח של ארטיק קרח) והוא עצבני, עיקמה נחמה את
פיה ושאלה אותו: "יקירי, הכיצד ייתכן הדבר שלנו המוצרים הטריים
ביותר, הפיצוחים החמים והמובחרים שיש, ובכל זאת לקיוסק ממול
מגיעים אפילו לקוחות מחו"ל?", "ובכן נשמתי, משוש חיי," ענה לה
בעצבות, "על כך אין לי תשובה. אך אולי תוכלי את, במקום לשבת כל
יום בלאט, לרגל ולי לבשר על מוצרים, מכירות וחידושים שונים
בדוכנים השכנים". ונחמה נענתה להצעה, וכך הפכה למרגלת. כל יום
הייתה מתיירת בדוכני הרחוב, מסתכלת, מרחרחת - מה חדש וכמה
נרכש, וכיצד לחבל במוכר סורר. עבר חודש, עברו שנתיים, ולקו בני
הזוג בשיגעון הנרדפות - יוסי היה סופר את הכסף מדי רבע שעה,
ונחמה השקיפה, הקליטה וצילמה כל קיוסק באותה השכונה. יום חלף,
ובשעת לילה מאוחרת כששכבו בני הזוג במיטה, מותשים, דמעות החלו
לזלוג מעיניו של יוסי, סודקות את לחיו עד שנשבר המסכן והתוודה.
הוא החל מתייפח על עתיד לא ברור, בדידות, זקנה וכיעור, ויותר
מכל לא יכל לסבול שחשבון הבנק ממזמן התרוקן וכעת הם חיים על
כספו של השכן (שהיה פילנתרופ ידוע). "או אהובי יקר, גם לבי
מזמן נשבר" אמרה נחמה ברוגע אימהי, "אך בצהרים חלף במוחי רעיון
שאולי יצילנו מישימון..." היא שאפה אוויר והחלה מברברת על
תוכנית צמרת "מדובר בהשקעה לטווח ארוך מאוד, כמה שנים לפחות.
ובכן, בכוונתי ללדת לך בן, שיגדל יתחנך תחת משטר קפדני ויהיה
לממשיך רציני. אני מדברת על רוח צעירה, חדשנית ומסורה שתנהל
עבורנו את עסק חיינו. אנחנו נדאג שהוא לא ייצא מיוחד, את
שאיפותיו נגדר ונבהיר לו תמיד את גבולות העתיד -
הפיצוחייה".יוסי הקשיב, חשב רגע אחד והוסיף "רעיון נעלה אך
שוחק העלית כאן מותק, אך ברצוני שנתמיד במשטר קיצוני ואחיד!".
והחליט הזוג על גידול העולל מוקף רשת חשמל, שיתחנך תחת שלטון
מחמיר ונוקשה שיבהיר לו לאורך כל חייו, את מרחב גבולותיו.
כוונם הייתה לשלול את כל מחשבותיו הרחוקות,חלומות, שאיפות או
בקשות ולדאוג שיישאר תחת שליטתם מאז ועד עולם. וכך יביא החזון
החדש את הכסף, הלקוחות העושר והשפע.
אחרי הסדרי נהלים ותקנות, החלו הניסיונות. כל לילה יום מתנים
אהבים מבצעים חטאים, וברגעים האינטימיים ביותר, כדי להגיע
לסיפוק מרבי (ומתוך אמונה טפלה שאולי ישרישו מעט אינפורמציה
למה שיהיה צאצא) היו לוחשים אחד לשנייה את המוצרים הנמכרים
בפיצוחיה, מהזול ליקר (יוסי המודחק היה כבר מסופק בארטיק מלון
בשווי שני ש"ח, בעוד נחמה הגיעה לפורקן רק כאשר צעק יוסי "500
גרם אגוזי פקאן").
יוסי נולד תשעה חודשים ושבוע אחרי אותו לילה פרוע, בלידה טבעית
בבית. אימו צרחה מכאבים חודרים, ואביו ניסה להרגיע בעודו דוחף
מיני מתוקים אל פיה, מהזול ליקר. לפתע, בעוד חותך האב יוסי
קובית שוקולד שוויצרי אל פיה של האם, נשמעו צווחות הרך שיצא
כעבור 20 שניות דביק ומלוכלך. מוכתם בשוקולד ודם הוא הושם מיד
בכלוב סורגים שתלויות מעליו בובות עשויות פיצוחים. וכך הוא גדל
עד גיל שנתיים, מעולם לא עלה על ברכיו של סב, לא טייל בטבע, לא
ראה ילדים משחקים, אלא רק בהה בבובות פיצוחים.
מתנה לגיל שנתיים ויום, בנה לו יוסי האב כלוב גדול מקושט
בתמונות מוצרים שהיו למעשה פרסומות שאליהן מודבק מחיר. לעתים
הייתה האם נכנסת לכלוב ומשחקת עם יוסי הקטן במוכר וקניין. את
מילתו הראשונה הגה יוסי הילד רק בגיל שלוש, אך הוריו היו גאים
שבעתיים כיוון שאמר בגאווה "פ-י-צ-ו-ח-י-י-ה".
עברו השנים וגדל הילד, הוצא מהכלוב וקיבל חדר קטן עם מיטה שידה
וכונן (מחשב). גם בו היה יוסי כלוא ולא קיבל אישור יציאה אלא
לעשיית צרכיו, או לאכול עם הוריו. באם נתפס הילדון מתבונן ולו
רק לרגע מסכן, בטלויזיה, ספר ובמיוחד לא רב מכר, היה מקבל
כעונש לאכול כל היום פקאן, או פיסטוק או צנון. ערב אחד כשהיה
כבר בן שש, חווה דבר שלא ישכח: מתוך סדק בקיר יצאה לה שממית
קטנה שקופה, עדינה ופגיעה. יוסי הקטן, כה נדהם שתפס לשממית
בזנב וניסה להפוך אותה על הגב. אך זו נמלטה, ולפני שעזבה
השאירה לו ליוסי חתיכה מזנבה. הו אומלל, הוא החל בוכה, הרי לא
התכוון לפגוע ביצור המסכן. הוא המשיך לבכות ולבכות עד שהחליט
לבסוף לעשות לו לנדר - לשחרר לחופשי כל בעל חיים או אנוש הנמצא
בסבל. שבועיים אחרי אותו יום, נשלח יוסי לביה"ס יסודי ע"ש
"איום" ששכן בקצה המדרון בו גר. כל בוקר נחמה בידו הייתה אוחזת
ומלווה את הילד עד מפתן דלת הכיתה, וכך גם בחזרה בדיוק בשעת
צהריים. באותו יום ראשון ללימודים בחר יוסי לשבת במקום רחוק
בפינת הכיתה, שם נשאר עד סוף התיכון. הוא היה לאותם תלמידים
ספק קיימים ספק נעדרים, בהם המורה לא מבחינה ואף לא שאר
החניכים. יוסי לא הצטיין באף מקצוע, כיאה לאיסורי הוריו שרצו
שיקדיש מזמנו רק למקצוע נדרש לעתידו - מתמטיקה (לשם ראיית
חשבונות הפיצוחייה). אך דבר אחד לא ידעו השניים, על חיבתו לבני
ארבע רגליים; נמרים אריות, ארנבים וחזירים אלו היו בעלי החיים
האהובים. יוסי המסכן, גם בביולוגיה הצטיין, וכאשר הייתה המורה
מביאה לכיתה חיות בקופסא, הוא התחיל להשתנק - מבקש חמצן לבעל
חיים הקטן. ובסוף השיעור את החיה היה לוקח ומשחרר באזור פורח.
באותם הימים פיתח יוסי חלום - להיות וטרינר לחיות גדולות,
לעזור לפצועים ולשחרר לחופשי את הכלואים.
בוקר אחד חלתה נחמה בדלקת גרון נוראה ולא יכלה לאסוף את יוסי
מהכיתה. יוסי היה אז כבר בן 15 וציפה שנים להזדמנות פז שכזו,
שכן במוחו עלה רעיון. הוא עזב את בית הספר הלך לכביש ראשי והחל
תופס טרמפים לכיוון הספארי. כשהגיע לשער, מיוזע מהתרגשות,
הייתה השעה כבר שלוש וחמישה, ונחמה, למרות שהייתה כה חולה,
החלה מתרגזת "לאן נעלם בנה?" היא טלפנה לבעלה שישב כרגיל, על
כיסא, בקצה, מרוגז ומגעיל. "יוסי, יוסי יקירי האכזר, בננו הקטן
נעלם ולא חזר!" היא דיברה, ובקולה נשמע רעד ודאגה - מה אם בנה
את החופש גילה? "הירגעי יקירה, העולל ייתפס. אסגור את
הפיצוחייה בזה הרגע מיד, ואראה מי הבוס לאותו אחד!" "מהר יקירי
זמננו אוזל, הוא יכול כבר לשאול, לדעת, להשתוקק - כל תוכניתנו
תרד טמיון!" ומיד אחר - כך הקו התנתק, יוסי האב את הדוכן סגר
והחל את הרחוב תר. בינתיים יוסי נכנס לספארי, הביט בג'ירפות,
האכיל שד טזמני, השכיר מכונית קטנה עם מנוע ואת האזור סייר בלי
מנוח. אך המסכן לא שם לב אל כך שעבר אל מול דוכן פיצוחים קטן.
ובאותו דוכן ישב לו פעור, יעקב המלשן שהיה ליוסי האב, אחיין.
החבר המופתע לא האמין למראה עיניו - הכיצד יצא אסיר לחופשי -
מה עושה כאן בנו של יוסי?? ולאחר דקה וחצי, התקבלה שיחה דחופה
מאותו אחיין שאמר בטון של בכיין:"הייתי אומר, וכמעט אני בטוח,
שבנך חלף מולי כמו הרוח". יוסי האב לא חשב פעמיים, ולקח את
רכבו הממוגן לכיוון רמת -גן. ובינתיים גילה יוסי הנער, את כלוב
החיות הגדולות. אריות ענקיים יושבים רחוקים, עצובים, משועממים.
הוא הביט בתדהמה, ומעינו יצאה דמעה, ובאותו רגע פתאום, כמתעורר
מחלום, הבחין באביו רץ לכיוונו כשריר ניגר מפיו. הוא נשאר לשבת
דומם, ועמעם כל תחושה, גם כשאימו את אוזנו כמעט ותלשה, וגם
שאביו כל - כך הכאיב... כעבור יום הוחלט על עונש - יוסי יישאר
כלוא בחדר עד סוף חודש נובמבר (היה אז תחילת ספטמבר). בלי יום
ורק לילה, תריסיו מוגפים, חי יוסי חיי מומיה מוקפת תכריכים.
יבש, מת, חסר מחשבות ושעתידו קפוא במקום - כמו פרעה אחרי מותו.

ושוב חלף הזמן, אוגר ביוסי מחשבות שווא, חלומות סרוגים עמוק
בפנים. הוא הגיע לצבא ונבחר לשרת במשטרה צבאית, תפקידו סוהר
כלא שמור ביותר. תפקיד זה היה כמובן אידיאלי עבורו, שכן אין
דבר שעליו חלם יותר מאשר לשחרר אסיר סגור במנעול. ובפז"ם של
שבועיים מרגע הצבתו שוחרר יוסי על סעיף נפשי כיוון שהתיר
לחופשי אסיר מסוכן (שלמזלו נתפס לאחר יומיים).
והנה הגיע בא זמנו של יוסי הבן לנהל את הפיצוחייה. החפיפה
נערכה לא יותר משבועיים רצופי קשים וקושיות - מעבר של אב ובנו
על כל הבעיות, המחירים, המוצרים - מהזול ליקר. הם לא שכחו
לעבור גם על קופה רושמת, הזמנת אספקה, המוצרים הנדרשים ואלו
השכורים, ולבסוף לא חשוב פחות על ניקיון וספירת מאיות. ויוסי
הקטן נשאר אומלל כמקודם, לא הפסיק לחשוב לרגע על חלום השחרור,
עשייה והצלה בתור וטרינר. החלו ימי הישיבה בקיוסק, בהייה אין
סופית בפחית, בשקית, בלקוח מר, ובספק נמהר. מדי פעם ופעם היה
יורד יוסי האב להשגיח על עסקיו, ונחמה חוזרת עם מסקנות
מהסיורים בקליות אחרות. יוסי פחד מאותם רגעים כיוון שבלא ידיעת
ההורים נרשם לחוג ביולוגיה. באותו חוג היה לומד מספרים בשקידה
גם בזמן ישיבה בפיצוחייה. עברו הימים נמכרו מוצרים, הוזמנו
חדשים, לקוחות קבועים התחלפו, לקוחות חדשים הגיחו יש מאין
ויוסי המשיך ללמוד בסתר על אריות, חיידקים וטלפיים. והיה יום
אחר ונתפס כשהוא קורא פרק על התנהגות אריות עם חיות אחרות.
"חרפה למשפחה" "בזיון" ו"בושה" "כיצד העזת לחשוב על דבר אחר
מפיסטוקים ובמבה?" היה זה נורא. איום ונורא. ויוסי הושפל ומיד
נושל, בחדר ננעל תחת מנעול ובריח. את הספרים, הכתבים וכל החומר
ללימודים קרעה אימו נחמה לרצועות רצועות וזרקה לפח ללא חרטות.
אחרי שבוע הוחלט על עונש: יוסי הכלוא ייקלה בשעה ארבע בשבוע
הבא. ו"מה הכוונה יקלה?" שאל, "באותה דרך שקולים גרעינים,
פיסטוקים ומיני פיצוחים אחרים" אמרה נחמה באדישות "כי לאחר
מעשה כזה אני אנקוט בכל אמצעי ברוב נחישות". וכך היה -
יוסי קיבל זריקה רעילה ומת כעבור חצי שעה. קצף, פרפורים ומיי
עיוותים, כלל לא הטרידו את ההורים. הם רק חשבו נו מתי כבר
נטעם, קלייה חדשה של יוסי הקטן. נחמה הלכה לחמם את התנור בזמן
שיוסי החל בתהליך הניסור. תחילה הוא קלף את העור מבשר, וגזר.
אחר החל חותך, מנסר ואת האברים מפורר. ואז החלה תהליך הקלייה.
האם את העור טיגנה, והאב הכניס בתפזורת לתוך התנור עצמות, בשר
ואיבר מנוסר. לכשסיימו את התוצר הכניסו לשקיות עליהם רשום:
"קליית יוסי" בתוקף עד ינואר 2003. ונקבע גם מחיר - חמישה
שקלים למאה גרם עצמות, בשר, איברים וורידים.