ואני זוכרת את אותה "ילדה" בת 12 המפוחדת .שבזמן שכל הבנות
בהפסקה מרכלות על הבנים .היא יושבת בחוץ בין השיחים ובוכה.
אותה "ילדה" בת 12 שבזמן שחברות שלה הלכו לקניון ולסרטים -היא
ישבה שם ליד המיטה בבית חולים מתפללת,בוכה ,כועסת.
אותה "ילדה" בת 12 שלא הבינה למה היא צריכה ללמוד -למה משהו
בכלל צריך לעניין אותה.
אותה "ילדה" בת 12 שניסתה להיות תמימה אבל הבינה הכל....
אותה "ילדה" בת 12 שרק אכלה אכלה כדי למלאות את החלל שהתחיל שם
עמוק.
אותה "ילדה" בת 12 אובסיסית שחושבת שאם היא תספיק להתפלל לפני
שהאוטובוס יגיע לתחנה אולי זה יעזור. אותה "ילדה" שחצי דקה
לפני הצלצול הייתה ממלמלת את התפילה -מקווה שאם היא תגמור בזמן
הכל יהיה טוב.אבל זה לא עזר.

               

ואני זוכרת את אותה ה"ילדה" בת 3  שנסתה בכל הכח להיות עוורת
שהתאמצה להיות חרשת לא להבין.
את אותה ה"ילדה" בת 3 שהבינה הכל .
           
           

ואני זוכרת את אותה ה"ילדה" בת  ה-14. השבורה המיואשת.
שהפנימה הכל. שהתגעגעה כל כך. שנסתה לברוח מהכל -מעצמה -ממנו.
אותה "ילדה" שהיתה כל כך צריכה את החיבוק המגונן .
אני זוכרת את אותה ה"ילדה" בת 14 שמרדה בכולם . שמצצה
לכולם.שהקיאה כל הזמן.

         

ועכשיו אני ה"ילדה" בת -18.שלא מסוגלת  לקבל זריקות . שלא
מאמינה באלוהים.שמפחדת מבנים. שמפחדת מנטישה.שלא מסוגלת כבר
להרגיש שלא מסוגלת יותר לבכות. רק לפעמים שאני עוד נזכרת
בו-באבא שלי זולגת לי דמעה . עליו ואולי גם קצת עליי.