אני עומדת מעל המצבה,
המצבה שמעוצבת בצורה שכל כך מתאימה לך.
כולם עומדים פה מסביב בדממה.
שתיקה ומתח נוראי.
אף אחד לא בוכה.
פתאום צרחה, בכי קורע לב,
אישה מבוגרת שאני לא מכירה, משתטחת על הקבר שלך.
צורחת ובוכה.
ואז נפרץ הסכר.
כולנו בוכים.
אפילו הרב ירד על בירכיו ובכה לקברך.
אני לא מצליחה להחזיק את עצמי, זה עולה לי מהבטן,
חונק לי את הגרון, פורץ לי לתוך הראש בעוצמה כזאת שאני לא
מצליחה להחזיק את זה יותר ואני פורצת בבכי שאפשר להגדיר כקורע
לב.
כי ניקרע לי הלב.
את כל כך חסרה.

לפני 30 ימים נילקחת מאיתנו, ביום שישי.
הרב אמר לנו, שישנם אנשים שהולכים לקברי צדיקים בשביל לבקש
בקשות. אבל לנו יש אותך.
צדיקה.
את עכשיו שם, עם אלוהים, שהחליט שהגיע זמנך, ולקח אותך.

את סבלת מהמחלה הזו,
המחלה הארורה שנתנה לך את כפרת העוונות המדוברת  כל כך.
המחלה הארורה שהשאירה שני ילדים יתומים מאמא.
ילדים שבכו לקברך.
בעל שנותר לו חלל ענקי בחייו.
בעל שסעד אותך עד יומך האחרון.

על המצבה ניכתב:
עוד לא תמו כל פלאייך
וזה נכון. הם לא תמו ולא יתמו.
לעולם.

ניצה,
לא הספקתי לומר לך זאת
אבל אני אוהבת אותך
ואני מודה לך על הכל

חבל שלא תראי זאת לעולם.....................