17/02/02

כשהמוסיקה מקזבלנקה מתנגנת ברקע, עוברת בי צמרמורת. צמרמורת של
געגוע. אסוציאציות של פגישה אחרונה, הן מהסרט והן מהמציאות
שלי, הנוכחית, שנכפתה עלי. והחשק הבלתי יתואר לשתף, מפני שרק
לפני מספר דקות זכיתי לראות תמונות ראשונות של הבטן - חודש
שישי - של אחותי, שנבצר ממני לראותה מפאת העובדה שהיא חיה בניו
יורק, מאיים לשבור אותי. מאיים להכניע - וכמעט והתפתתי לשלוח
לו תמונה... כמעט... היום היה יום טוב, לראשונה. וכמעט ולא
בכיתי. כמעט. אני מודה - עדיין כואב, מה גם שעשיתי מעשה שגוי -
ונזכרתי. הבטחתי לעצמי הפסקה מוחלטת - חופש נוראי, רק מפני שכך
נראה היה לי שאוכל להתחיל להתגבר. הודעתי לכל החברות בחגיגיות
מאוסה ששבוע אסור להזכיר את שמו, גם לחברים שלו הודעתי שאני לא
יכולה לדבר איתם בזמן הזה, אבל בסוף אני זו שמזכירה, זו
שמדברת, באופן עקבי. גוררת את עצמי חזרה למצב שאני לא מעוניינת
בו, רק מפני שאני יודעת שאני לא אצליח לצאת מזה לעולם אם לא
אחליט שמספיק. אז החלטתי. פחות או יותר. שדמעות לא יעזרו - לא
יחזירו אותנו להיות ביחד, משום שאנחנו פשוט לא יכולים, משום
שדבר לא ישתנה, והכאב רק יתעצם. עדיין כואב. והגעגועים רק
גוברים מיום ליום. אבל היום - היום כבר היה יום טוב. אפילו טוב
מאוד. כבר צוחקת, כבר מחייכת, מתעסקת בנושאים אחרים. נכון -
במבחן לא הצלחתי להתרכז, אבל יכולת ריכוז מוחלטת נשללה ממני
אז. לזה, אני מניחה, ייקח קצת יותר זמן. הדברים מתחילים
להתבהר. לי לפחות. יודעת כבר - מקווה לפחות - שאני כן אוכל
לראותו עם אחרת, להשאר בקשר, אפילו אם הוא אפלטוני, כידידה.
אבל זה לא בגלל שאני הפסקתי לאהוב, להפך. משום שאני אוהבת כל
כך. אם אוהבים באמת צריך לדעת מתי לעזוב - משפט נדוש מאין
כמותו, אבל גם נכון. אז אני עוזבת - נותנת לשנינו להמשיך,
בשבילו. אני מניחה שגם בשבילי. רוצה לראות אותו מאושר, אפילו
אם זה לא איתי. רוצה להיות לצידו - כשהוא צריך יותר ופחות -
ומבינה שנגזר עלי להתערות פחות בחייו, להתערב פחות, לתת יותר
מרחק - והמעבר הזה יהיה קשה לי מעבר לכל דבר שאני יכולה לתאר -
אבל הוא יתרחש, ובסופו של דבר תבוא הקלה עצומה. מה שנשאר לי
לחשוב עליו - זה איך להתחיל את המעבר הזה. בגלל זה השבוע
הפסקה, שכבר התחלתי לפקפק - אולי אני צריכה פחות זמן, אולי עד
יום שלישי יספיק, לא יודעת אם אוכל להחזיק מעמד עד תום השבוע.
אבל אני מניחה שההבנה העיקרית לגבי השינוי שצריך להתרחש תבוא
בעקבות שיחה עימו. יש עוד דברים להבהיר. דברים לדסקס. לראות
איפה עומד מה, מה אנחנו יכולים לעשות, מה לא. מה מרגיש נכון.
זמן, מהירות. הרבה נתונים למשוואה, שבסופה אמורה להניב קשר
מסוג חדש - שהכרנו זמן מועט ביותר, וגם כן לא לעומק. זה לא קל,
המעבר הזה. זו תפיסה שונה לחלוטין שאני חייבת לשכנע את עצמי
להבין ולקלוט. חשבתי שאני לא מעוניית בה. עדיין יהיה לי קשה
לחשוב עליו כידיד בלבד. הוא היה החבר שלי - אבל הוא גם היה
האדם שסיפרתי לו הכל. אליו התקשרתי לתמיכה, הוא היה הראשון
שסיפרתי לו שהאחות הגדולה מתחתנת - ושהשנייה בהריון. בין היתר
היה גם היחיד לשמוע דברים מסויימים. דברים כואבים. ועכשיו?
עכשיו אני מניחה שגם אני צריכה לעשות נתק מסויים, גם מבחינתו -
ולא רק מבחינתו. אבל זה יהיה ברמת הכורח בלבד. לא מעבר. לא
רוצה - ולא מסוגלת. ואני מתגעגעת אליו כל כך... איך אני אעמוד
בשבוע הזה?!


                                                  ....אוהבת
- עדיין ותמיד.





יצירה אחרונה שתובא לעיניכם בנושא.