אותו הערב היה לח ומחניק. בנוסף לכך - מיזוג האוויר היה
מקולקל, מה שלא תרם לאווירה הכללית בסביבת העבודה שלו, בטח
אחרי השעועית המבושלת שהוא אכל בצהריים. הוא ידע שזאת היתה
טעות כבר באותו הרגע, אבל רק עכשיו הוא נשא בתוצאות. בכל אופן,
השעה היתה בערך חמש וחצי, כשהיא נכנסה. הגוף שלה היה לבן כמו
נייר צילום מבריק. העיניים שלה היו כחולות כמו חלום על פאמלה
אנדרסון. היו לה רגליים ארוכות כמו האף של סקוטי פיפן, ושדיים
עסיסיים כמו מיץ תפוזים על הבוקר, כזה שסחוט טרי, לא מהמשומרים
המגעילים. אבל היה בה גם משהו אחר. הוא יכול היה לראות, שהיא
לא רגילה להגיע למקום כזה, שהיא לא שייכת לכאן, שמגיע לה משהו
יותר טוב. אבל המחשבה הזאת לא החזיקה אצלו מעמד הרבה זמן והוא
חזר לבחון אותה. הוא לא הצליח להסיר ממנה את המבט. העיניים שלו
טיילו לה על הגוף כמו טראק עצבני בנפאל. הוא הרגיש את הלב שלו
רץ מהר כמו בן ג'ונסון על סטרואידים, ובראש שלו צצו מטאפורות
כמו פטריות אחרי הגשם.

- "אתה זה משה אנגלנדר?" היא שאלה בקול עדין ומלטף כמו מצעי
סאטן.
- "איך ידעת?" הוא נדהם. הוא לא היה רגיל שבחורות כאלה מדברות
אליו בצורה כזאת.
- "יש לי חוש שישי", היא אמרה, "וחוץ מזה, כתוב לך כאן: 'משה
אנגלנדר' ".
- "א-הה", הוא מילמל - אין ספק שהיא היתה בחורה חריפה - "אבל
את יכולה לקרוא לי מויש".

הוא לא ידע למה הוא אמר את זה. אף פעם לא קראו לו מויש. בצבא
קראו לו 'אנגל' וכשהמשפחה או החברים רצו לקרוא לו בשם חיבה זה
תמיד היה מושיק, מושון או מוישל'ה, אבל לא מויש. אף פעם לא
מויש. היה לו רצון חזק מאוד להרגיש מיוחד ולהישמע מיוחד כשהוא
דיבר אליה.

- "אוקיי, מויש. אני צריכה את עזרתך, מויש". האינסטינקט
הראשוני שלו היה להתפשט במקום ולעזור לה כמה שהיא רק תרצה, אבל
הוא התעשת מהר.
- "מה אני יכול לעשות לך... זאת אומרת בשבילך?" הוא מיהר לתקן
את עצמו.
- "תראה מויש" - הוא השתדל מאוד להקשיב לה - "הגעתי אליך כי
אמרו לי שאתה המומחה כאן לעניין הזה. זאת פעם ראשונה שלי פה.
אני בדרך כלל לא נכנסת למקומות כאלה, אבל לא הייתה לי ברירה.
אני חושבת שרק אתה יכול לעזור לי"

היא המשיכה לדבר, אבל הוא כבר לא היה יכול להתרכז בלהקשיב לה.
הלב שלו דפק כמו שפן שלקח ויאגרה. כנראה שהוא היה מרוכז קצת
יותר מידי בטראק על הבחורה, כי כשהוא הגיע לטיפוס על הגבעות,
הוא הרגיש תחושה מוזרה במכנסיים. מעין רטיבות סמיכה שכזאת. רגע
לפני שהוא שקל שוב טיפול בקליניקה-און, הוא השפיל את מבטו
ונרגע. התברר לו, שבסך הכל הוא מזיל ריר בלי הפסקה, כמו כלב
רוטויילר, שמריח שמישהו בעיר השכנה עושה על האש. מויש ניסה
לשלוט בעצמו, אבל הפה שלו סירב להיסגר אפילו לשנייה. נכון,
שהוא כבר ראה מספיק חורים עם בחורות מסביבם, אבל קליינטית כזאת
באמת לא נכנסה אף פעם. הוא היה חייב להיראות COOL, כי הוא ידע
שהזדמנות כזאת לא תחזור, אז הוא הוציא ממחטה וניגב באדישות את
הרוק. הוא המשיך לעשות את עצמו כאילו הוא מקשיב, אבל כל אותו
הזמן הוא לא הפסיק לדמיין איך הוא קורע ממנה את הבגדים עם סכין
הקצבים שלידו, מעיף את כל הדברים מהשולחן שלו, משכיב אותה עליו
בפראות, מוציא את הנקניק שלו ושניהם עושים את זה כמו חיות...
כל אחד אחר היה צריך לשלם כמה מאות שקלים עבור הסקס המטורף הזה
(הוא ידע מניסיון), שהיה נמשך עד הבוקר ומשלב כל תנוחה שאפשר
להציע. הוא הוציא שוב את הממחטה וניגב את הזיעה שהציפה את
פניו.

- "אז מה אתה מציע, מויש?"
- "כן. מה שאני מציע..." הוא בדיוק התכונן להציע לה איזה
משהו...
- "מויש?"

הוא תפס את עצמו פתאום. באותו רגע התברר לו, שבזמן שהוא תכנן
את חיי המין שלו לשנים הבאות, היא  עדיין המשיכה לדבר ("מוזר,
לא?" הוא חשב לעצמו. הוא היה בטוח שגם היא תהיה עסוקה
בלפנטז... עליו, עליה על השולחן...)

- "אההה... מה?" הוא ניסה להיות שנון, אבל ללא הצלחה.
- "הנקניק, מויש, מה בעניין הנקניק? זאת המומחיות שלך, לא?"
("הנקניק?", הוא הירהר,  
 "אז היא בכל זאת חשבה בכיוון שלי! ואני מבזבז לי פה זמן יקר,
שהייתי יכול לנצל אותו בינתיים כדי להתפשט")
- "אז מה אמרת בעניין הנקניק?" הוא בלע רוק וניסה להפגין את
הקסם האישי המפורסם שלו. ללא הועיל. הוא שב לטייל בנבכי דמיונו
מבלי שהצליח לשלוט בכך. לא שהוא ניסה בכוח.
- "אני לא מבינה, אתה הקצב של הסופר, לא? האו-פר שלי חולה ולא
הייתה לי ברירה.
הייתי חייבת להגיע לסופרמרקט הזה. עכשיו אני צריכה לקנות נקניק
ואני לא יודעת מה לבחור. אמרו לי שזו המומחיות שלך, מויש. אז
מה אתה מציע? מויש? מויש??"

אבל הוא כבר לא שמע כלום. בראשו ובליבו הוא כבר היה בגן העדן
של הקצבים. מקפץ לו עירום בין עצי הפסטרמה, כשלידו בחירת ליבו
בלבוש חווה אימנו, עטוייה בשרשרת קבנוסים. אולי זה היה המחנק
סביבו, אולי התרגשות יתר מהמצב, אולי זו הייתה השעועית
מהצהריים שגרמה לכך. הרופאים לא הצליחו לקבוע במדוייק את
הנסיבות. הם רק אמרו, שהם לא זוכרים אדם, שלקה בדום לב ומת עם
חיוך כל כך גדול על הפנים. אבל את האישה שמצאו ליד מויש, כשהיא
ממררת: "למה זה שוב קורה לי?", הם לא ישכחו הרבה זמן.