את האמת ניתן לראות רק בלילה.
נר בודד שדולק בחדר גורם לבבואתי להשתקף מזגוגית החלון, אולם
הבבואה אינה משיבה מבט.
אין לי עיניים, אני מבחין. לא אין עיניים, רק משולשי צל,
זקן אדמוני לאור יום הופך לבריכת חושך אפילה יותר מיתר הפנים
ומוסיפה מעין חיוך שטני לפנים המטושטשות.

צעד אחורה

פנים מטושטשות הופכות חשוכות יותר- אור הנר המרצד מדגיש רק את
האפילה המקיפה אותו ויותר מלהאיר נראה כאילו החשיכה חונקת את
האור ולוחצת על גבולותיו.
ואני עומד, מחכה..
ומחכה.. יודע שזה יגיע בקרוב אולם לא יכול לעצור את זה..

ואז זה קורה, ריצוד הלהבה נקלט והעיניים משתקפות חזרה דרך
הזגוגית: הבבואה נשלמה.
חיוך אפל, צל בעל עיניים בורקות, משיב לי מבט מזגוגית החלון
ועתה שוב, לאחר נצח של יום אני רואה את עצמי האמיתי שוב.
הזמן עוצר מלכת ואפילו הנר מאט מריצודו, המבט הופך לדבר היחידי
שנראה בבירור דרך ההשתקפות.
שנאה טהורה. זעם עצור משתחרר ואיתה הרגשת הרשע.
מרכז הרוע שלי, רשע טהור כל כך, משיב לי מבט.
אני לא מסוגל לעמוד בכל, כל כך הרבה רגשות עצורים מתפרצים בי
ויוצאים החוצה.. והמבט יציב, נועל אותי ביציבותו, אני לא יכול
לנתק את מבטי ממנו.
העיניים האלה, השונאות כל כך, זועמות כל כך, נעוצות בי ומביעות
שליטה.
אני כבר לא בטוח מי מאיתנו ההשתקפות ומי המציאות, אני יודע
שצעד אחד קדימה יכול להחזיר אותי חזרה לאור, חזרה לפנים שלי,
אבל העיניים אוחזות בי.
יאוש משתלט עלי ואני מנסה להאבק אבל העיניים הלא ממצמצות האלו
נשארות באיתנן.
הכעס והשנאה שמשתקפות בהן מגיעות לשיאים שלא ידעתי שניתן להביע
מעולם.
ואז, חיוך קל שובר את האפילה מסביב לעיניים, אני עומד בפה פעור
מאימה כשאני והבבואה לוקחים צעד אחד קדימה.. אל האור..
ושוב אני מביט בפני, בזקן האדמדם, במצח הרחב ובעיניים..
לאט לאט, אני נרגע וחוזר למיטה, מנסה בכוח לא לחשוב שמחר,
אחרי אשליית היום,
הלילה ישוב..