ישבנו לנו, כל החבורה סביב מדורה דולקת, מאירה את הלילה באור
חם ועוטף.
היא שרה שיר עצוב מאוד, של אביב גפן, מפזמת לה את מילותיו
בכוונה מלאה, "ואלוהים מדוע המוות פה קבוע...", ואחד שרף את
המרשמלו הורוד שלו שנעשה שחור.

אנשים שחורים, מחשבות שחורות, אנשים שיושבים סביב מדורות
ומנסים להכניס מעט אור שנקלט רק בלילה אל תוך חייהם.
והאופטימים האלו, השמחים האלו, שכותבים שירי אהבה ולהם תמיד
טוב וכשטיפה של רוע נכנסת אל תוך חייהם הם זורקים משפט כזה של
נחמן מאומן שכבר שנים זורקים לי כאיש עצוב, "אסור להתייאש רק
לשמוח יש", פעם אפילו שקלתי לנהוג כך, מהר מאוד התייאשתי
מהמשפט.

היא עברה לשיר אחר, עצוב גם כן, אחד ניגן לה ליווי בגיטרת
גיפסון שלו, קפיטליסט מנאיק.
ניגן מנגינה עצובה, מעוררת דיכאון.
חבר אחד, התחבא מאחורי סלע מנסה להתחמק ממבטי המבקש תמיכה.

אנשים שחורים, לובשים שחור, צבועים שחור, מאופרים שחור.
חיים שחורים ומרשמלו וורוד שנישרף והפך לעפר.
אישה שהיתה בפיגוע בכתה על חבר שהלך והשאיר אותה לבד, שתבכה
ותכתוב שירים.
היא בכתה בצעקה דוממת ואף אחד לא הצליח להרגיעה אותה ואולי
בעצם אף אחד לא ניסה.
וככה ישבנו, אנשים עצובים, אנשים שמבקשים חיים אחרים.
שרים שירים עצובים סביב מדורה, דמויות שחורות צללים.

ואז הגיע איש שמח, עם חיוך על פניו, חיוך כזה שמבקש שתחזיר לו
חיוך.
לי זה נראה מאוד חשוד, איש שמח מגיעה לפגישה שלנו, פגישה של
אנשים עצובים, אבל לאט לאט האנשים העצובים חייכו אליו גם, כי
הוא ממש ביקש שנחייך אליו, חייכו, גם אני חייכתי נכנע לחיוכו.
איש שמח, לבוש בגדים צבעונים, מסביבו אנשים עצובים, שחורים,
מחייכים עם עיניים עצובות.
ואז האיש שמח לקח את הגיטרה של אחד המנאיק וביקש שיר שמח,
אני לא יודע מה קרה לכל האנשים העצובים ששרו איתו בשימחה רבה.


מוקדש לכם, אלו שביקשו שיר שמח.