וויטי נתעורר לפתע, שוב לפני שהספיק להשחיל את הדוגמנית היפה
שרודפת אותו בחלומותיו כבר ימים רבים. המרצה שלו עמד מעליו
ושאג: "בחורי, כדאי שתתחיל לחזור לחיים. אף אחד מכל התלמידים
הטראומתיים שהיו לי לא היה קטוס כל-כך הרבה זמן כמוך!"  "קטוס,
המורה?" שאל וויטי. "קטוס, יעני- שמבוט, מגועז, ציכאוני,
מלנפולי...". וויטי קם מרבצו על שולחן הסטודנטים וסטר למורו.
המורה המשיך:  "..נו, אתה יודע, עצול, לא מלוצה, פוחה כל הזמש,
לא מרוכף, חלומות טעים..". וויטי יצא מהכיתה בעוד מורו הסטור
ממשיך להוכיח את טענת אלו שלא הקשיבו להם שנים רבות קודם לכן.
בעודו מתקדם לכיוון היציאה לחץ בנונשלאנטיות על כפתור החירום
שהפעיל את הסירנה. כל התחזוקאים ואנשי הביטחון של הבניין
התחילו לצעוק: "לש! לש! סכנף! סכנף!"  "כמו שחשבתי", חשב וויטי
המתרחק, "באג במחשב המרכזי שמפעיל את העובדים".  הוא יצא
מהמשעול (התקנת מדרכות ושבילים נאסרה מספר שנים מוקדם יותר,
בשל חשש לפגיעה במיעוטים וליצירת הבדלי סטטוס מיותרים) שהוביל
לבניין ונכנס לרחוב שהוביל אותו לביתו.
מספר שעות לאחר מכן הוא כבר היה בבניין סוכנות החלל, מוכן
לשיגור. וויטי תמיד לקח איתו תהילים, לכל שיגור. קטן כזה,
למזל. אף פעם לא מזיק. בפעם האחרונה, נפל הסיפרון בכניסה לתא
השיגור, ואולי במקרה ואולי לא, קרה מה שקרה. וויטי טען יותר
מאוחר שהנה ההוכחה שזה לא פסיכולוגי, אלא עובד- משום שהוא לא
הרגיש בחסרונו של הספר, אבל כנגדו נטען שהתת- מודע שלו כן
הרגיש בכך שהתהילים לא היה צמוד לקרסולו.  אם כך ואם כך, וויטי
התקין עכשיו בעדינות את הספר לרגלו, ובדק שוב ושוב שהכל תקין.

"לא יחסר לך מה שהיית אמור ללמוד היום בשיעור שהתקלקל?" שאלה
מתוך עניין כנה חוף, המזכירה היפיפייה של מארגן השיגור. "לא,
זה היה מיותר מלכתחילה", זעף וויטי. "בהצלחה!", אמרה והלכה
לכוון את הלחץ האטמוספירי שבתא השליח (השם "אסטרונאוט" יצא
משימוש שנתיים קודם לכן בשל מחסור חמור וכלל פלאנטי בניירות
והן בדיו ). הספירה לאחור החלה. וגם נגמרה. וויטי נתן דעתו על
כך שבכל הסיפורים שקרא אודות שיגורים לחלל תמיד מצוטטת הספירה
לאחור כלשונה, דבר טיפשי ותמוה: ספירה לאחור היא באמת דבר שכל
בר דעת ומינן מסוגל לשחזר לעצמו מתי שיחפוץ. "אנחנו הופכים
אט-אט ליצורים שמקבלים הכל על מגש של כסף", חשב וויטי בזמן
שנזרק אל עבר החלל החיצון.
היעד הפעם היה כוכב חדש לאנושות, שסומן ע"י הכותרת הלא מחמיאה
"D B 654&t". וויטי מעולם לא הבין למה כל כוכב שמחוץ לטווח
הראיה של האנושות הבלתי מזוינת זוכה לכינויים כאלה משעממים.
ההשערה שלו הייתה שכל האסטרונומים הם למעשה רומנטיקנים חבויים
שנותנים שמות מעניינים רק לכוכבים שעשויים להפיץ את אורם על
זוג אוהבים שנמצא יחדיו בפארק חשוך. דוגמא: "הביטי, הנה צדק!".
וויטי סבר שאותם אסטרונומים מוצאים זאת לא יעיל ואף בזבזני
לקרוא לכוכב רחוק ולא נראה לעין בשם מרשים כמו "אוראנוס".
וויטי תמיד הגה בדברים כאלה בזמן שהיה משייט בחלל, סתם כדי שלא
יהיה משעמם.
החלומית, שם מטופש לכל הדעות, התקרבה לאטמוספירה של D B 654&t,
עברה אותה בשלום ואף נחתה בשלום.
וויטי פסע מחוץ לחלומית, והחל לאסוף דגימות קרקע ונוזלים,
ולאחר מילוי כל החובות הרישמיות הוא הלך לתור את המקום. H2O
זרם שם כמו מים, עצים יפיפיים צמחו בכל מקום ("בטח עדיין מותר
להם לכתוב "פיטופלאנקטון" עם כל-כך הרבה עצים", חשב וויטי),
וחיות צבעוניות ובלתי מזיקות התרוצצו בחדווה לכל עבר. לאחר
טיול רגלי מקומי, פנה וויטי אל רכב הקרקע-קרקע שלו בכדי לערוך
טיול יותר מקיף. כעבור נסיעה קצרה יחסית התקרב למשהו שנראה
כמעשה של "יצורים אינטילי' בעליל", שזו בעצם מטרתו של כל שיגור
רגיל. היה זה מעין מבנה שנראה כמו כניסה לאולם ענקי, אולם לא
היה בנמצא כל אולם- רק כניסה. וויטי התקרב עם רכבו לכיוון
כניסה זו, ולפתע התחוור לו שדמות קטנה ומלאכית עומדת ליד אחד
מעמודי התווך של ה"כניסה". כשהתקרב מספיק -לדעתו-  הרים את ידו
בתנועה ידידותית וקרא: "אלוהה". "לא, זה רק בהמשך ורק עם לקבוע
פגישה" ענתה הדמות המכונפת והעילגת, ואף הוסיפה: "קוזאופדף?"
"מה?!" שאל וויטי בצירוף סימן תמיהה. "איך מתת?" המשיכה ושאלה
הדמות.

                         

וויטי הגיע לגן-עדן. כשזה התחוור לו הוא דחף הצידה את המלאך
הקרצצן ורץ לתוך אולם הקבלה, שהיה מלא בנשמות טובות. מסתבר,
שכל הגנים והנחלים המדהימים שראה בכניסה היו רק אזור ההמתנה.
וויטי התרוצץ מוקסם בין החזיונות המדהימים שנגלו לעיניו, יפים
יותר ונשמעים ומריחים טוב יותר עם כל צעד שפסע. לאט לאט הוא
השיל מעליו יותר פרטים מחליפת האטמוספירות הסבירות שלבש. לאחר
כשעה של נדידה מדהימה וחסרת חסרונות- מה שטוב בגן-עדן זה שאתה
מבין הכל לבד ואין צורך לשאול שאלות-ניגש אליו מלאכון קטן
ואמר:"אלוהים רוצה לדבר אתך". "איתי?". הם פסעו כדקה במסדרון
שקירותיו עננים וריחו מטריף את הדעת, עד שהגיעו לדלת בלזה צרה.
וויטי נכנס דרכה, משאיר את המלאכון מאחוריו, ובפנים פגש את
הידוע בשם "השם".  "אתה יודע שהבחור החי האחרון שהיה פה עד
עכשיו סחב לי תפוחים מבחוץ וגרם הרבה צרות אחוצע מייסע?" פתח
אלוהים בנימה ידידותית.
"כן, קראתי את הסידרה, ממש מצוין. אחלה כתיבה יש עליך. יש לי
פה אפילו את פרק 14 הולך איתי כל הזמן", אמר וויטי והצביע על
קרסולו. "מתלהב מטומטם" חשב אלוהים, אך אמר: "אתה בחור טוב
למרות הכל. קראתי לך לכאן כדי לשאול אותך- אתה רוצה לבקר גם
בגיהנום?". שאלה מצוינת, חשב וויטי. אני רוצה? "זה גם כוכב
שאפשר להגיע אליו דרך החלל?" שאל. "בוודאי! אני אפילו יכול
לחסוך לך את הטיסה ולהביא אותך ישר לשם, אבל להבא אם תרצה
להגיע לשם תצטרך לטוס בעצמך. אתה מבין, אם עכשיו כבר הגעת לכאן
וראית כמה שיכול להיות טוב, אני רוצה שתחווה גם את האפשרות
השניה." "בסדר, מסכים, אבל תחזיר אותי משם מתי שאני אבקש?"
"אל תדאג, אתה לא תסבול שם, בדיוק כמו שאתה לא נהנה פה
עכשיו" אמר אלוהים.  "אבל.." התחיל וויטי. "סמוך עלי, אתה לא
נהנה פה."

           

בגיהנום היה חם, מסריח ורע. האוויר היה קשה, הזיעה ניגרה מכל
נקבובית בגוף, התנועה הייתה איטית ומסורבלת, וחוץ מכל זה וויטי
פגש שם את נשמות כל האנשים שלא אהב ומתו, וגם חזה בכמה חבר'ה
שלא הכיר וסתם לא נראו סימפטיים. אחרי מעט מאד זמן הרים וויטי
המיוזע את קולו השמיימה בקריאת: "קח אותי לשם!". אלוהים הרחום
והחנון ריחם וחנן אותו ושלף אותו מהגיהנום.
לאחר התאקלמות מחדש קצרה שאל וויטי את אלוהיו: "ומה עכשיו?"
"עכשיו", אמר האל, "אתה תחזור בכוחות עצמך לביתך. שם לא
תצליח להתאפק ותספר לכולם על כל מה שראית. תוך כשבועיים-שלושה
יקנו חברות ההסרטה את הזכויות על הסיפור שלך, ומהסרט שיצא בעוד
כחצי שנה תיגרם נהירה המונית של תיירים לכאן, ושתדע שאנחנו
נעמוד על כך שעל כל שעה שתייר מסוים יבלה כאן, הוא ישהה חצי
שעה בגיהנום. זהו, אתה תחייה באושר ועושר עוד איזה 32 שנה."
"תגיד, אתה קובע את העתיד או שאתה רק יודע אותו?" שאל וויטי.
"אני סתם מנחש." "אה. טוב, אני אזוז עכשיו." "מצוין, מצוין.
תגיד, חתמת בגסטבוק?" "בבקשה?" "בספר האורחים, חתמת?" "אה,
כן, בטח. טוב, אני זז." "להתראוץ" "מה?!" "להתראוץ,
פיי-פיי."