אני יושבת על הכיסא הקטן שליד החלון. יושבת ומביטה החוצה. אני
מסתכלת על הטבעת שהבאת לי היום, מעבירה אותה מהזרת לאגודל.
אצבע אחר אצבע. מוזר איך שטבעת יכולה להיות קטנה וגדולה בעת
ובעונה אחת.
אני בוחנת את הטבעת הזאת מקרוב. בטוח עלתה לך הרבה כסף. היא
ממש יפה, אמרת שהיא איך שהוא דומה לי. עדינה, דקה ונוצצת. ככה
אתה רואה אותי? הלוואי והייתי כזאת, הלוואי והיית מכיר אותי.
כן, אני כמו הטבעת, שמונחת על האצבע, ללא יכולת לנוע, ללא
יכולת לשנות את מצבה.
אני מחזיקה אותה בעדינות, שלא תיפול.
אמרת שבזכות הטבעת הזאת אנחנו נהיה ביחד תמיד. אני מקווה. אני
לא חושבת שאני יודעת מה אני בדיוק רוצה, אני לא חושבת שטבעת
יכולה לקבוע לי מה אני רוצה.
הטבעת הזאת אומרת שאני אצטרך להתמסד, להיות שייכת רק לך. זה
כאילו קנית אותי בטבעת.
אני לא מאלה שמתמסדים, שנשארים עם טבעת אחת כל החיים.
אתה אומר שהגיע הזמן שתהייה לי טבעת אחת, הטבעת שלך.
אני לא יודעת מה אני רוצה, זו החלטה קשה.
אני חושבת שאני אתן לגורל לקבוע לנו, אני מאמינה בגורל.
רע לי שהשארתי אותך שם, עם הקופסא הריקה, אבל אתה ידעת ויודע
בליבך שאני אחזור, כמו תמיד.
רק שהפעם תפסת אותי חזק, רצית שאני אהיה רק שלך.

אני יושבת על הכיסא הקטן שליד החלון. יושבת ומהרהרת איך זה
להיות איתך. רק שנינו.
חיוך מתפשט על שפתיי, חיוך של אושר?
חם היום, הידיים שלי לחות ורטובות מזיעה, הטבעת מחליקה לה
בעדינות על אצבעותיי.
אני קמה לפתוח את החלון, שיכנס טיפה אוויר ויקרר אותי.

אני יושבת על הכיסא הקטן שליד החלון. יושבת ומביטה באצבעותיי
הארוכות והעדינות.
רוצה להעביר מבט חטוף בטבעת לפני שאני מתחייבת לך.
צעקה של תדהמה נפלטת מפי, אני משעינה גופי לכיוון החלון ומביטה
למטה ואז בידי,
הטבעת איננה עוד.


אני יושבת, ובוכה.