אני מביט בך מעבר לשולחן שבינינו, שעליו מונח כל מה שיכל
להיות, ולא אומר אף מילה. אור השקיעה הכתום, העשיר, חודר מבעד
לוילון הישן ובין מערבולות חלקיקי האבק, ונופל על מה שבינינו,
עכשיו בדמדומים שלו, של כל מה שיכל להיות. כמו שתי יתומים
זרים, שמזהים את היתום אחד שבשני, אבל חוץ מזה אין ביניהם חוט
מקשר, שכל מה שמאחד ביניהם זה חווית הכאב שהגדירה אותם לנצח
כשונים לאחרים אך מעבר לכך הם זרים אחד לשני - כך אנו יושבים
ומסתכלים אחד על השני, מעל לשולחן המואר בדמדומים, שעליו פרוש
כל מה שיכל להיות.
והשאלה שבעינייך, כל כך ברורה, כאילו חרוטה ומדממת במצחך
הצחור, המושלם, האבוד, מפחידה אותי עד מוות - או שלא השאלה היא
מה שמפחיד, אלא התשובה שבלבי.
כל החתיכות הזוהרות, הבוהקות ונוצצות באור הדמדומים המחשיך, של
מה שבינינו, של כל מה שיכל להיות, מאירות אותך לפניי, חושפות
אותך - ואני לא יודע אם אוכל לשלוט בעצמי עד שיחשיך - אם אוכל
להיות אמיץ מספיק בכדי לעשות את הנדרש ממני.
והשאלה ממשיכה להגיר את דמך, וכולך כבר ספוגה בו, כולך ארגמן,
כאילו עטית את עורך הפוך, ומה שבפנים עכשיו בחוץ. ואני רואה
כמה שכבד לך, עם כל הדם שבבגדייך, כמה גדול המאמץ רק להישאר
זקופה - וזה מכביד עליי - אך שפתיי נאלמות.
מכאן, הנה את בדמך הזורם, ביגונך האילם, ומכאן - באור הדמדומים
המשתקף ממה שבינינו, מכל מה שיכל להיות.
ואני מתפלל בלבי שיהיה כבר חושך, שתהיה כבר שינה, שיהיה כבר
שקט בשתיקה הזו.
אבל אני יודע טוב מדיי בכדי לצלוח שוב אל תוך השיכחה, שלבטיי
נמצאים בגדר אשליה, והידיעה מונעת ממני את השלווה הזמנית לה
ייחלתי.
כי מצד אחד, הנה את לפניי באור המשתקף ממה שבינינו, מכל מה
שיכל להיות, כל כך טהורה ונקייה, כל כך מושלמת - פגומה, אך
שלמה בחוסר שלמותך - כל כך נכונה לי באבדון שלי.
מצד שני הנה את לבושה במיץ שלך, והנוזל שמכיל את חייך מכסה את
פנייך התמימות, את גופך הענוג, היישר מליבך אל מול עיני. כל מה
שנכנס אלייך פנימה, וכל מה שבסוף יוצא, כל מה שאמור להיות חבוי
תחת עורך נגלה לפניי.
ואני מבין עכשיו, כמו שתמיד ידעתי מתחת להכל, שכל מה שנמצא על
השולחן עכשיו, כל מה שבינינו, כל מה שיכל להיות - לא יהיה
לעולם.
שאנחנו לא נוכל להיות לעולם.
והכתום העמוק של הדמדומים, האור היחידי, נעמק ודוהה עכשיו עם
השקיעה, וזה דורש את כל כוחי שלא לבכות את ההקלה שבי, כי למרות
הכל אני לא מסוגל לעשות את זה באור.
אבל בכל זאת, חשוב שתראי אותי, כדי שתביני שאני אומר לך את זה,
שלא מישהו או משהו אחר מדבר מבין שפתיי, שלא יישאר בך שביב של
תקווה שידקור אותך ויפצע אותך ויכאיב לך לנצח.
אלוהים - שאולי, אבל רק אולי, בבקשה - שהיא תבין למה אני עושה
את זה.
נשימה עמוקה, העמוקה ביותר בחיי.
ובאור המתכלה שבינינו, כשעוד נשאר רק קצת, רק מספיק שנוכל עוד
בקושי לזהות אחד את השני, אני מביט לך עמוק לבפנים ואומר:
"אני לא מסוגל לסלוח לך."
"אני מצטער."
"יהיה הכי טוב לי אם לא נתראה יותר."
"אני מקווה שאת יכולה להבין."
"ביי."
ואת מביטה בי מבט ארוך, ארוך מאוד, מבט שכמעט מנפץ אותי
לרסיסים.
ואת נאנחת, ועוצמת עיניים.
ובידיים רגועות, רגועות מדיי, ובעיניים עצומות, את אוספת כמה
חלקים של מה שבינינו, של כל מה שיכל להיות, קמה, ויוצאת מפה
בחובקך אותם חזק אל לבך.
והדלת נסגרת אחרייך במבט קצר ואחרון אליי, אבל לא הצלחת לראות
כלום, כי כבר החשיך לגמרי, ואני רק צורה מטושטשת על רקע האור
האפלולי שחודר עכשיו מבעד לוילון.
והצעדים שלך נמוגים לאט לאט, קודם במסדרון, ואז במדרגות, ואז
ברחוב למטה, ואז את אינך.
זה טוב שנתת בי רק מבט פרידה קצר.
אם היה מתארך אפילו בעוד שנייה, היית רואה אותי.
היית רואה אותי בוכה.
היית רואה אותי בוכה דמעות שזוהרות, שזוהרות חזק, שמאירות את
כל המקום הזה, שמסנוורות מרוב בוהק ולא משאירות פינה אחת
לחשיכה.
היית רואה אותי בוכה דמעות שמאירות על כל המקום הזה, שמראות לי
כמה הוא ריק, עכשיו כשאת אינך.
היית רואה אותי בוכה דמעות של מה שבינינו, דמעות של כל מה שיכל
להיות, ועכשיו לא יהיה לעולם.