צפצופי המוניטור מהדהדים במוחי כבר 23 שנים, מאותו יום גדול בו
זכיתי להיות נוכח בלידת בני בכורי. בשלהי שנות השבעים לא היה
הדבר מקובל כל כך, אבל כבר לא דחו את מי שרצה להיות נוכח בחדר
הלידה, לצד אישתו.
התארחנו בשבת חמימה של חורף, בהרצליה אצל אלברט גיסי ואוולין
אשתו. על השולחן הונחו צלוחיות גרעינים שחורים ובוטנים מלוחים
ובקבוקי "קריסטל" תות ומנטה.
כרגיל פטפטנו על גידול ילדים  ועל חמותי, נושא "חם" תמיד שיום
אחד אכתוב עליו קובץ סיפורים עסיסיים.
אני עבדתי כעוזר למנהל השווק במפעל תרופות בשרון ודבי נהלה
משרד  לסחר חוץ בתל אביב.
היינו בשנות העשרים ושבע, נשואים כארבע שנים ולאחר שנה של
טיפולים נכנסה דבי  סוף סוף להריון.דבי, אשה קטנה בחודש התשיעי
להריונה ויופיה רק גדל בעיני מדי יום עם התנפחותה כבלון
והעלמות כל סימני הנשיות המקובלים.
שלושת בנותיו הקטנות של אלברט, סימן לבנים כמו שהינו צוחקים
עליו, מתרוצצות ומשחקות על השטיח הפרוס על ריצפת הסלון הגדול
של הוילה החדשה.
דבי שקועה בתוך הספה הרכה ואני יושב מולה כשהשולחן
בינינו.כרגיל ידי לא רגועות.כל רגע נשלחת אחת אל הצלחת, חופנת
כיבוד ודוחסת לפה ואחר אני לוגם מה"קריסטל" מנטה .
אני משתדל שלא לפגוש את מבטה של דבי מאחר ודעתה על צורת אכילתי
ידועה לי היטב.בשניה של היסח דעת אני מרים את ראשי ועיני הים
התכולות שלה מסמנות לי כלהבים משוננים לחדול מיד מהזלילה.
"דורי", היא אומרת לי,"יש לי כאבים למטה.יכול להיות שאלו
צירים?" אני נלחץ.היום שבת,קבענו עם דר' לוי הגניקולוג שלנו כי
יהיה נוכח בלידה.לך תדע איפה אמצא אותו עכשיו אם באמת דבי
עומדת ללדת.
"לא יודע מותק", אני עונה לה בקול מתוק מדבש, משתדל להסתיר את
ההסטריה המתפתחת אצלי.
"לא יודע.אולי קלקת את הקיבה?" "אולי" היא עונה, מתרוממת בקושי
מהספה ומדדה לעבר השירותים.
לאחר מספר דקות היא שבה, חיוורת מעט ומכריזה בקול שקט :"אני
חושבת שירדו לי המים !".
כולם מתחילים לדבר ביחד ואני אומר:"בואי, נוסעים לבלינסון"
.דבר טוב אחד יצא מזה אני חושב .דר' לוי אומנם לא יהיה בלידה
אבל אנו נחסוך חמש מאות לירות שהיינו צריכים לשלם לו עבור
שירות זה.דבי מחווירה עוד יותר."אני פוחדת דורי, מה יהיה עם
דר' לוי?"."לא נורא cherie", אני ממשיך בטון רגוע,"בואי ניסע
ונראה אולי נצליח להשיג אותו בטלפון".עוד היא מתארגנת לנסיעה
מהרצליה לפתח תיקווה ואני מחייג לביתו של לוי המתגורר ברמת
אביב.הטלפון מזמזם דקה שלמה ואז נשמע תקתוק המזכירה
האלקטרונית: "כאן ביתו של דר' לוי...".אני טורק ואומר :" אין
איש בבית.הוא בטח יצא לבלות עם הילדים."

מה הוא מבלבל לי במוח, חושבת דבי בכעס.לאן יש ללוי לטייל בקור
הזה עם הילדים? היא אוספת את מעט הדברים שלה לתוך שקית נייר,
לובשת את המעיל, נוטלת את תיק היד ומתחילה בטקס הנישוקים
הצרפתי.אלוהים, לפעמים נמאס לי מכל הנשיקות האלו...כולם מנשקים
את כולם על הלחיים, אחת שתיים, אחת שתיים.דורי והיא נפרדים
מכולם."שיהיה בשעה טובה", "מזל טוב", "תיסעו בזהירות", עפות
להן העצות והברכות מכל עבר .הם נכנסים לרנו שמונה ודורי מתחיל
לנהוג.

איני זוכר כיצד הגעתי לבלינסון.פתאום היינו בקבלה של היולדות
וכבר דבי מוכנסת פנימה לבדיקת רופא.אני נותר בחוץ עם עוד כמה
גברים עצבניים.הראש ריק.לא מצליח להתרכז. עצם הכניסה לבית
חולים ואפילו לביקור חולים, עושה לי רע.
חדר ההמתנה צבוע בלבן דהוי.כורסאות מרופטות, רצפה מלוכלכת
שבדלי סיגריות לרוב מקשטים אותה.האויר עומד ומסריח מעשן
סיגריות. בפינה מתפלל אברך צעיר. לעולם איני מצליח לנחש את
גילם עקב התלבושת והזקנים.הוא מתנועע קדימה ואחורה.אני צוחק
עצמי.תנועותיו מזכירות לי משגל.
לאחר כרבע שעה נפתח חלון המשרד ואחות קוראת:"מר אנגל, מר
אנגל?". "כן" אני עונה וקופץ לעברה.
"בבקשה להיכנס לחדר מספר אחד ולא לשכוח ללבוש חלוק!".אני עובר
את דלתות חדר הלידה, נוטל חלוק מהמתלה, לובש במהירות ונכנס אל
אזור היולדות.לפני אולם ענק המחולק לחדרונים קטנים על ידי
מחיצות פלסטיק ירוקות שווילון ניילון משמש להם דלת.ברור לי כי
כל רחש נשמע על ידי כולם.  
אני מסיט את וילון חדר מספר אחד.דבי שוכבת על גבי מיטה
שונה.חציה התחתון שמוט כלפי הרצפה.רגליה  פשוקות ומונחות
קשורות על  גבי מוטות תמיכה מוגבהים.
בחדר ציוד מועט בנוסף למיטה. מוניטור ירקרק המצפצף כל כחצי
שניה מוצב משמאל למיטה, קרוב לראשה.קצת לפניו שולחן נירוסטה על
גלגלים, עליו חבילה עטופה בד ירוק עם הדפס "סטרילי".
אני מביט בזוגתי וליבי נצבט מרחמים.היא נראית מפוחדת .אני קרב
אליה."איך המרגש?","בסדר.הרופא התורן בדק אותי ואמר כי יש לי
פתיחה של שתי אצבעות.הוא חיבר חוט לעובר והציפצופים האלו
שמשגעים אותי הם דפיקות ליבו.". "איך הרופא ?" אני שואל."נחש
מי זה?","לא יודע" אני עונה ולא מבין מה פשר החידון בזמן
זה."הרופא התורן היום הוא לוי" עונה לי דבי וצוחקת.החשש נעלם
מפניה תוך כדי צחוקה.אני נדבק בצחוק ולא יכול להפסיק לרגע
ארוך."לא יתכן" אני לוחש לה באוזן, כדי שלא ישמעו אותי."את
בטוחה?"."הגזמת דורי! אני מטופלת אצלו כבר שנה ומכירה אותו
מצוין"."מסכן אכל אותה" אני מגחך."הוא יכול לשכוח מהחמש מאות
לירות.איזה צרוף מקרים.יש אלוהים".
הוילון מוסט באחת ולחדר הקטן נכנסת אשה גדולה לבושה מדי
אחות.היא מביטה בי במבט חמור סבר ומשום מה אני נזכר בסיפורי
"סטאלג שבע עשרה" שקראתי בבית הספר היסודי."אז מה? גם אתה
בענין של נוכחות בלידה?" היא שואלת ."אני מקווה שלא נצטרך לטפל
גם בך!".
ממש חמודה אני חושב ונמנע מלהגיב.בכל זאת זה אני שצריך אותה
לעת עתה.

איזה זוג חמוד, ממש ילדים, חושבת פרידה המיילדת בהביטה
במטופלים שלה בחדר מספר אחד.ככה היא נוהגת לכנות את הזוגות
שהיא מיילדת, "המטופלים שלי".בעצב היא נזכרת בבעלה שנעלם מהבית
חודש לאחר השידוך ההוא.איך ידעתי שזה לא ילך.אמרתי לאמא שאנל'א
רוצה להתחתן בשידוך כמו איזו דוסית.רק מאהבה.אבל הם, לא!
לוחצים ולוחצים ואני כבר בת עשרים ותשע.שמנה וגם לא מי יודע מה
יפה.אז נשברתי בסוף והתחתנתי עם האריק הזה.בכל זאת היה בחור
נחמד, עובד קבוע כמכונאי רכב ראשי במוסך "סוסיתא" המרכזי שביד
אליהו, לא רחוק מהדירה הקטנה שקנו לו הוריו.נכון שגם הוא לא
איזה אלן דילון או מייק בראנט.גובה מטר שישים ושמונה סך
הכל.אבל אני, יש לי בכלל זכות דיבור אני? עשיתי מה שרצו והיתה
חתונה.
פרידה מתחילה להכין את החדר הקטן לקראת הלידה הממשמשת וקרבה
בזריזות שלא תואמת את גופה הגדול. היא בודקת את המוניטור,
מעיפה מבט בחבילה הסטרילית וביד עטוית כפפה בודקת את האשה
השוכבת על מיטת היולדות.
תוך כדי כך ממשיכות מחשבותיה לרוץ בראשה.אך, איזו חתונה יפה זו
היתה.אולמי נרקיס ברחוב המסגר, התאורה החזקה, הכל כל כך נוצץ
ומבריק. מנורות הקריסטלים וקישוטי הזהב.ואיזו ארוחה! בורקס
ממולא פטריות, סלטים חופשי, רבע עוף ולשון בקר.כן היא חושבת
בעצב, חתונה כמו בסרטים.וירח הדבש במלון קרלטון בנהריה.אלוהים,
איזה מלון.פעם ראשונה שנסעתי לבית מלון.האמת שקצת פחדתי כי
בדיוק שבועיים קודם נפלו שם כמה קטיושות שזרקו הימח שמם הערבים
אבל למזלנו היה שקט.

אני מביט במיילדת.עיניה מבריקות תוך שהיא טורחת ומתרוצצת בחדר
הקטנטן.שיט אני חושב.הבחורה נהגת שודים אמיתית! איזו הבעה
קשוחה על פניה.אני לוחץ בחוזקה את ידה של דבי.המיילדת ניגשת
למיטה ובודקת את דבי הנאנחת בכאב ."אין דבר מותק", אומרת
האחות,"קוראים לי פרידה ואת בידיים טובות.וואו, פתיחה של שלוש
אצבעות! דר' לוי, דר' לוי" היא קוראת ויוצאת מהחדר לחפש את
הרופא.

אני קשורה למיטה כמו תרנגולת מוכנה לשחיטה חושבת דבי.איזה פחד!
מזל שדורי הסכים לבוא איתי לקורס ההכנה ללידה ולהשתתף בה.היא
מביטה במיילדת המנסה להרגיע אותה ולומדת כי שמה פרידה.mon dieu
, אלוהים.אם הדבר הראשון שהילד יראה תיהיה פרידה , אני לא
בטוחה שהוא ירצה לצאת .אמא, בשביל מה הייתי צריכה את כל הבלאגן
הזה? די מספיק, תרגעי, היא מנסה להרגיע את עצמה.עוד כמה שעות
והכל יהיה מאחורי.

אני שם לב כי דבי מעווה את פניה בכאב.מכשיר המוניטור שכל העת
דופק לי במוח , מתחיל להשתולל וגלים גבוהים עד גבוהים מאד רצים
משמאל לימין."אחות, אחות.מה קורה?".אני פונה לפרידה שחזרה
בינתיים לחדר. "תיהיה רגוע אדוני.המכשיר מראה לנו את עוצמת
ואורך הצירים בזמן אמת.ברגע שאתה רואה שמתחיל גל אתם מתחילים
בנשימות כלב. בקורס הכנה ללידה הייתם, לא?" היא שואלת בדאגה
מסוימת. "בטח, בטח" אני מרגיע אותה.
הוילון שוב מוסט ולחדר נכנס סוף סוף דר' לוי, אחד האנשים הפחות
סבלניים שאני מכיר.מזל שאנו בטיפול פרטי אצלו .לוי חוצה את
החדר ומביט בנו."דבי ודורי" הוא פולט כאילו לא בדק אותה רק
לפני כרבע שעה."איזו הפתעה.את לא אמורה ללדת רק בעוד עשרה
ימים?"."כן" לוחשת דבי,"אבל המים ירדו לי"."נו שיהיה בשעה
טובה.בואי נבדוק אותך שוב". ושוב חוזר טקס הבדיקה ודבי נאנקת
מכאבים. "פתיחה של שלוש אצבעות " מפליט לוי בהפתעה."זה מתקדם
אצלך ממש מהר.יופי, אני אתן לך עכשיו זריקת זרוז ונטיס אותך
מכאן בשיא המהירות.אנחנו לא רוצים לסבול יותר מדי, נכון?"

חרה של מזל, חושב דר' לוי.אני אומר תמיד לשרה אשתי כי
בתורנויות שבת אין לי מזל.במקום לידה פרטית מלווה בחמש מאות
לירות חמודות יש לנו פה לידה של קופת חולים, הוא חושב
בזעם.ואפילו אני כמנהל מחלקת היולדות לא יכול לעשות כלום אלא
לסתום.מילא, הוא ממשיך לדבר עם עצמו תוך שהוא מזריק לאינפוזיה
של דבי חומר לזירוז הלידה, הפיצוי יגיע בפעם הבאה שהם יגיעו
לטיפול פוריות.הזוגות האלו הם ממש השקעה לטווח ארוך, הוא מגחך
לעצמו.

אני מפתח שיטה מיוחדת להיות לצידה של דבי.חצי ישיבה על הכסא
שמימין למיטה וחצי רכינה מעליה.עין ימין בוחנת את אשתי האהובה
והשמאלית בוחנת במתח את המוניטור שאינו מתעייף מלצפצף, בצפייה
לגלי הצירים הבאים. בעשר הדקות האחרונות היו לנו כבר חמישה
צירים זאת אומרת אחד כל דקותיים. לא רע, בקצב זה אנו מתחפפים
מפה עוד מעט.המוניטור מתעורר לתחייה.ציר שישי מתקרב ואני יכול
לראות זאת תחילה על ידי גל קטן מהסס שזוחל משמאל לימין אבל אני
כבר מזהה אזעקת אמת."מותק תתכונני" אני אומר ,"מגיע ציר".שנינו
מתחילים לנשום נשימות כלב, מהירות
וקצרות.פוף,פוף,פוף,פוף,פופפפפ.ארבע נשימות קצרות ואחת ארוכה
לסיום ושוב מהתחלה.ככה לאורך כל הציר.דבי מרימה מעט את ראשה
ונושפת כדוברמן פראי ואילו אני מעט חלש יותר, כפודל, מלווה
אותה כמוזיקת רקע.אנחנו נושמים באקסטזה, שוכחים מכולם,
מהכאבים.עין שמאל מזהה כי הגלים מתחילים לרדת ואני אומר: "זהו
דבי, זה מתחיל לרדת.תוך עשרים שניות זה נגמר".אני מוחה את
הזיעה ממצחה ומגיש לשפתיה כוס מים.איזה מזל שסחבנו בתיק בקבוק
מים וכוסות חד פעמיים.עיניה מודות לי ואני מתאפק לא לפרוץ
בבכי.תתגבר שמוק, אני כועס על עצמי, תשמור את הבכי לסוף
הסרט."זה היה מצויין" מציינת פרידה בסיפוק ופתאום אני לא רואה
יותר  כי היא שמנה ומכוערת.אם לא הייתי מתבייש הייתי מחבק
אותה."תכף אני חוזר" מפטיר דר' לוי באדישות ונעלם מעבר לוילון,
מן הסתם לבדוק יולדות אחרות.

איזה מזל שדורי הסכים לבוא איתי ללידה, חושבת דבי בתשישות
שלאחר הציר.לא הייתי מסכימה ללדת לבד היא ממשיכה ופורצת
בצחוק.דורי שואל אותה מה מצחיק והיא עונה לו שזה כלום והיא
תספר לו בבית.הדקות הבאות עוברות עליהם בצירים מתקצרים
והולכים.אלוהים היא חושבת, כמה זמן זה עוד ימשך? נביחות,
כאבים, שיפסק כבר.היא בוכה וחושבת, מה קורה לי? הדמעות זולגות
באופן לא רצוני.תתגברי פרה, עוד מעט תיהי אמא, איזה כף, תחשבי
על זה!

"נמאס לי דורי, אני רוצה הביתה", פונה אלי דבי."כמעט סימנו
מותק" אני מנסה להרגיע אותה.פרידה שוב בודקת אותה ללא רחמים
וקוראת בקול :" פתיחה מלאה, פתיחה מלאה".היא רצה החוצה ומזעיקה
את דר' לוי שנכנס כמעט באי רצון.גם הוא בודק את אשתי , מביט
בפרידה ואומר:"קדימה, יש לנו לידה".לחרדתי אני מבחין שהמוניטור
לא נשמע יותר.בבהלה אני פונה ללוי ואומר לו :"דוקטור אני לא
שומע את פעימות הלב של התינוק.מה קרה?"."אל חשש" הוא
עונה,"כרגע ניתקתי את החיישן מהראש שלו".אני נושם לרווחה.
פרידה ניגשת לשולחן הקטן, פותחת את החבילה הסטרילית שעליה.על
מגבת לבנה היא מניחה כל מני כלים משונים לא מוכרים, מספריים
וצמר גפן .אני מבחין כי מבטה של דבי מופנה אל השולחן.עיניה
מתמלאות אימה."מה זה?" היא לוחשת לי בצרפתית."אלוהים".פרידה
מלטפת את ידה בחיבה ואומרת "זה כלום, רק למקרה חרום ואצלך הכל
הולך לפי הספר.עכשיו תקשיבי טוב מותק.כשאני אומרת ללחוץ אז את
לוחצת למטה כאילו שאת רוצה להעיף טיל מהפושפוש שלך,
ברור?"."ברור ברור " עונה דבי.
ציר חדש וחזק מגיע ופרידה צועקת "ללחוץ".דבי מרימה כתפיה וראשה
ולוחצת.עיניה עצומות ופניה מאדימים.ידי מונחת מעט מתחת לסנטרה
לפני שאני תופס שזו שגיאה.היא נושכת אותי בנסיון להתגבר על
הכאבים.רק בבית,מאוחר יותר, אשים לב לסימני הנשיכה הרבים
המעטרים את זרועי כשעונים כחולים ואדומים.כרגע אני עסוק
בעידודה אך מביט בסקרנות אל בין רגליה.סוף סוף מתחיל האקשן!
לוי עומד בצד ומשקיף.הוא אדיש כאילו רואה מבט לחדשות.פרידה
דוחפת לדבי  את אצבע יד ימינה ומסובבת מצד לצד, שיטה בדוקה
להרחבת הואגינה. "הנה הראש" היא אומרת בשמחה ובמהירות מושיטה
יד שמאל לשולחן ונוטלת את המספריים.היא מחכה לשיאו של הציר
ובלי היסוס גוזרת את דבי למטה, בחלק התחתון , חתך של כחצי
סנטימטר.דבי שעסוקה בלחיצות ובציר בקושי חשה בזה אך בכל זאת
פולטת זעקה כבושה.פרידה מניחה למספריים , ובשתי ידיה אוחזת
בראשו של זה שעוד מעט יסתבר כי הוא בני בכורי.היא מושכת
בעדינות.דבי לוקחת אויר וממשיכה בלחיצה החזקה."מצויין" אומרים
פרידה ודר' לוי במקהלה. לוי עוזר כעת לפרידה ויחד הם שולים
מתוך דבי את הרך הנולד אט אט החוצה.
זהו, הילד בחוץ."מזל טוב" אומרת פרידה ואני מתפלא לשמוע  בקולה
של מיילדת  ותיקה כל כך צליל של התרגשות."יש לכם בן"."אני רוצה
לראות" לוחשת דבי," הוא שלם, לא חסר לו כלום?".
בפעם הראשונה אני שומע את לוי צוחק.הממזר חושבת פרידה, לא
ידעתי שהוא גם צוחק לפעמים.
"הכל בסדר מותק" היא עונה לדבי.במקצועיות חותכים היא ודר' לוי
את חבל הטבור, שואבים מגרונו של הבן שלי שאריות ונוזלים והבכי
הראשון נשמע.אושר עילאי מציף אותי ושוב אני מתאפק שלא לפרוץ
בבכי.פרידה מנקה את התינוק ביסודיות ומכחול בהיר הוא הופך לפתע
לורוד מקסים.תוך שניות הוא עטוף מכף רגל ועד ראש במגבת
נקייה.רק פניו הסמוקות מציצות .פרידה מניחה אותו על חזה של
דבי.
"הנה הילד שלך, מזל טוב" היא אומרת ואני שם לב כי היא מסתובבת
ומוחה דמעה.משונה.דבי פורצת בבכי ואני איתה.זאת אומרת לא בדיוק
פורץ ולא בדיוק בבכי אבל מעיני זולגות דמעות חמות ומלוחות.סתם
בכי קטנטן.אני רוכן , נושק לשפתי אשתי ולוחש לה :" את גיבורה,
ממש גיבורה".היא משיבה לי בחיוך עייף נושקת לילד ומחזירה  אותו
לפרידה."מזל טוב" אומר לוי בקול עצוב משהו ומשאיר אותנו
לבד.אני פורץ בצחוק ואומר: "איזו שבת מטורפת.בבוקר את הופכת
לברזיה ואחר הצהרים לגרב עם חור שעוד מעט יבואו להטליא".דבי
מעיפה בי את אחד מאותם המבטים  ואני כבר יודע מה מצפה לי בבית,
לאחר שהכל ירגע.