אני עדיין לא מוצא שום תשובה מספקת באמת כשאני שוקל למה התאבד
באותו יום ראשון בערב. סימנים מקדימים לא היו. אף אחד מהאנשים
שראו אותו או דיברו איתו בימים שקדמו להתאבדות לא שם לב לכאלה.
אף אחד בכלל לא העלה על דעתו שהוא עלול להתאבד יום אחד. ולמה
לו להתאבד? הייתה לו חברה הולנדית שהוא אהב, הוא למד באקדמיה
ושבוע לפני שהתאבד ניגנו יצירה שלו והוא זכה לשבחים מכל
המורים.  
יום לפני המעשה שוחחתי איתו בטלפון. שאלתי אותו מה הוא מתכנן
לימים הקרובים. הוא אמר שיש לו מבחן בסולפג' ביום שלישי בבוקר,
שהוא צריך להתכונן. שהוא קבע עם חברה שלו לצאת לסרט ביום ראשון
בערב. רציתי שנפגש אבל הוא אמר שהוא חייב ללמוד כל הסופשבוע,
שבקושי מצא זמן לסרט. הבנתי שאין לו זמן.
ביום שבת בערב נסע לאוטרכט לשמוע קונצרט שניגנו בו יצירה של
המורה שלו להרמוניה. הוא פגש שם כמה חברים מהבית ספר, הם אמרו
שהוא היה במצב רוח טוב. אחרי הקונצרט הם יצאו לעשן ג'וינט
בקופי שופ על גדת הנהר בעיר העתיקה של אוטרכט. הוא התפייט
ודיבר על מוזיקה והיחס שלה למציאות ולאשליה, מסוג השיחות
שהיינו נוהגים להפליג בהן בלילות שהיה ישן אצלי כשעוד היינו
בישראל. כשוחחתי עם אחת הבחורות שישבו איתו אותו ערב, שאלתי
אותה מה בדיוק אמר באותו הערב. היא אמרה שהיא מצטערת אבל היא
חייבת להיות כנה ושהיא לא בדיוק הקשיבה. אחר כך זה העציב אותי.

הוא חזר הביתה במונית בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר. נהג
המונית הוריד אותו בסביבות רחוב פאלקנווסלאן, משם המשיך ברגל.
אני לא יודע איך הוא ישן באותו לילה. עם השנים הוא פתח בעיות
בשינה. הוא היה רגיש מאוד לרעשים ולתזוזות, לא יכל להרדם אפילו
בזרועות החברה שלו. פעם הוא התלונן בפני שלפעמים הנשימות שלו
מעירות אותו בלילה.
בשעה אחת עשרה בבוקר הוא התקשר לחברה שלו. הוא סיפר לה על
הקונצרט וניהל איתה שיחת חולין. בסוף השיחה אמר שהוא מתכוון
לחזור לארץ בעוד חודשיים לביקור. הוא אמר שהוא מתגעגע לחברים,
שדיבר אתמול עם המשפחה ושהוא רוצה לראות את אחיו הקטן, שהוא
שמע שהוא כבר יודע לקרוא ממש מצויין.
בין הבוקר לצהריים יש לנו כמה שעות חסרות. הדבר הבא שאנחנו
יודעים עליו זה שבין שעה שלוש בצהריים לשעה ארבע בצהריים הוא
דיבר עם סבסטיאן, חבר מאמסטרדם. סבסטיאן התלונן על כך שהוא
חושב לעצמו שהוא צריך להיות מתוח ואז הוא מתחיל להיות מתוח,
שהוא דואג יותר מדי ולא מצליח להשתחרר. הוא אמר לו שלא לדאוג,
שכשרע לו, שיחשוב שזו רק תקופה, ששום דבר בחיים שלו לא השתנה
ושהחיים שלו הולכים לכיוון החיובי.
בשעה חמש הוא שלח לי אימייל.
הוא כתב שהוא מרגיש הרבה יותר טוב, למרות שלפעמים מתחשק לו
להזכיר למורים שלו שבסופו של דבר מוזיקה זה סתם דבר מטופש, או
במקרה הטוב שעשוע. הוא אמר שהלימודים של המוזיקה טיפשיים
ועקרים, אבל שהוא נהנה מהם באופן עקרוני. הוא אמר שהוא מבין
ששום דבר לא חשוב בעולם, ועד כמה שזה מדהים אותו, גם הוא לא
חשוב, אפילו לא מעט, וזה מנחם אותו מאוד. הוא כתב שזה עוזר לו.
שזה משמח אותו להבין שזה ממש לא חשוב אם הוא יבזבז את החיים
שלו או יעשה איתם משהו.
הוא עבד על יצירה ארוכה כבר כמה חודשים, יצירה שלתוכה יצק את
כל האידאולוגיה שדיבר איתי עליה בשנים האחרונות. בשבועות
האחרונים הוא היה תקוע עם הפרק האחרון שלה. הוא ישב שעות ולא
הצליח לכתוב תו אחד. הוא כתב שהוא מבין שגם היצירה הזאת לא
חשובה, ושאם הוא ימות פתאום זה לא משנה אם אף אחד לא ישמע אותה
אף פעם. שזה לא ישנה כלום. שזה גם לא ישנה אם אף אחד לא ידע אף
פעם את הרעיונות שהוא פיתח בשנים האחרונות לגבי מוזיקה ומקומה
לעומת העולם. 'מה זה משנה בסופו של דבר' הוא כתב 'הרי אלה
בסה"כ רעיונות, שהם ככלות הכל צורות שונות של מחלות.'
את המכתב הוא חתם בהמלצה שלא לקחת את הדברים בצורה קשה מדי,
הוא נשמע מאושש למדי.
כרונולוגית, זה הדבר האחרון שאנחנו יודעים עליו. שעתיים וחצי
אח"כ, בשעה 19:25, קפץ מתחת לטראם מס' 2 בתחנה של פאלקנווסלאן.
האנשים שהיו בתחנה אמרו שהוא עמד שם כמה דקות, במעיל החום
והארוך שלו, עם הידיים בכיסים. הוא לא נראה עצבני. הוא רק עמד
שם, וכשהטראם הגיע בשלוש דקות איחור, זרק את עצמו מתחת לגלגלים
בתחילת הרציף.

אני כל יום הולך לתחנת הטראם של פאלקנווסלאן. איך אני יכול
שלא? הרי אני גר שם ואני גם לוקח את טראם מס' 2 בדרך לאקדמיה
כל בוקר.
יומיים אחרי שהתאבד חיכיתי בתחנה ונזכרתי בפעם אחת שחיכינו
יחדיו לרכבת.
'אתה מבין?' הוא אמר אז 'אני יכול כל רגע לקחת את החיים שלו
לידיים ולקפוץ מתחת לגלגלים של הרכבת הזאת. אותו היום אני יכול
עוד לשכב עם החברה שלי, להכין שיעורי בית לשיעור מחר בבוקר
ולצפות בטלוויזיה. אני יכול לקנות כרטיס טיסה לשבוע הבא וגם
לרשום את עצמי כנגן לקונצרט של מישהו בבית ספר. אבל את כל זה
אני יכול לקטוע ברגע אחד. לא מתכוננים למוות, הוא קורה.'
שאלתי אותו אם פעם חשב על זה ברצינות.
'אם הייתי חושב על זה ברצינות הייתי משתגע' אמר 'ואיך אפשר
לחשוב על דבר כזה ברצינות, אפשר רק להתקרב לרצינות. אבל אתה
מכיר את ההרגשה הזאת, לא? הרי רק כשאתה מסוגל לבחור במוות אתה
באמת יכול לבחור, כמו קירילוב. אני אוהב להרגיש את הבחירה
הזאת, הרי זה הרגע היחיד שאתה חי בו באמת. בחיים שאין בהם
מוות, שאין בהם רמז למוות, יש רק שאננות. לא קרה לך פעם שעמדת
על צוק וחשבת אם לקפוץ או לא לקפוץ? לא משום סיבה, סתם ככה,
משום שאתה לא מאמין שאתה יכול למות, או כדי להרגיש שיש לך
בחירה. אם אתה מצליח לשכנע את עצמך שאתה באמת יכול לעשות את
זה, מספיק שתשכנע את עצמך לשני רגעים, קורים לך דבר בגוף דברים
מופלאים: הדם משנה את כיוון זרימתו, החמצן מתאדה, אתה מקבל
סחרחורת. כדי לעמוד מול המוות מספיק להאמין שאתה עומד מולו. זה
מספיק. המוות כבר נעמד מולך.'
וכאן הוא לקח מספר צעדים אחורה מפס הרציף ונאחז בעמוד הברזל,
פניו חיוורות, כאילו מבקש להרחיק את עצמו מסכנה דמיונית.
'אבל אם אתה נותן לדימיון לעבוד רגע אחד יותר מדי, זה יכול
להיות מסוכן. הדימיון הוא האוייב הכי חזק שלך. הוא יודע להיות
האוייב הכי שקול שלך, כי כמה חזק שלא תהיה, תמיד יהיה חזק
כמוך.'
באותו הרגע הגיע הטראם. הוא אחז בעמוד בשתי ידיו עד שהטראם
נכנס לתחנה ונעצר עצירה מלאה ורק אז עיווה את פניו הלבנות לכדי
חיוך חלוש ותחב ידיו לכיסיו. עלינו על הטראם ולא דיברנו מילה
אחת נוספת על הנושא.
האם זה מה שקרה לו באותו היום? האם הדימיון שלו גבר עליו? הוא
דיבר פעמים רבות על הדחף שלו לעשות פעולה לא הגיונית, על חוסר
היכולת שלו לדמיין את המוות. פעמים רבות צייר את היכולת הזאת
להתנשא מעל ההיגיון והנכון, לעשות משהו אבסורדי לחלוטין, כמשהו
נעלה, אף אם לא מושכל. האם הוא חש את ההתנשאות הזו שבבחירה
ברגעיו האחרונים? האם ידע שהפעם הוא עומד לקפוץ אל מותו? האם
האמין שימות?

כל המחשבות הללו נותרות השערות פרטיות שלי. נסיונות אבודים
להטיל מעט אור לתוך האפלה שהותיר אחריו. הם הטיסו אותו חזרה
לארץ יום אחרי התאונה. דיברתי עם ההורים שלו בטלפון שיחה ארוכה
כמה ימים אחרי שנהרג, אבל לא רציתי לספר להם על המחשבות שלי.
אני חושב שהם מעדיפים לחשוב שזו הייתה תאונה. הם לא מאמינים
שהוא הרג את עצמו. ולמה להם להאמין בזה, ככלות הכל? זה גם לא
משנה, כמו שהוא אמר. האם זה מה שהוא רצה להגיד לי? שזה לא משנה
אם הוא ימות? שזה לא משנה גם אם אני אבין או לא למה הוא מת?
ההורים שלו ארזו את התווים של היצירה שלו ושמו אותם בארגז עם
כל שאר הדברים שלו. אולי הוא ידע שאנסה לכתוב את הרקוויאם הקטן
הזה ורצה להניא אותי מלחפש היגיון או מסקנה סופית בתוך המעשים
והמילים שאמר. איזה מין אדם הוא היה? ככל שהזמן עובר אני בטוח
פחות. רגעים ורסיסי רגעים מתוך העבר המשותף שלנו ביחד צצים
ועולים, ופירושים חדשים למשפטים שאמר מבצבצים מדי יום, מאיימים
להפוך את דמותו על קנקנה. אולי רצה להגיד לי שזה לא משנה מי
הוא היה? הזכרון שלי בוגד בי, יש לי רק כמות מוגבלת של זכרונות
ממנו. כזה הוא המוות, הוא גודע אותך מהבלתי מוגבל לתוך המוגבל,
הכמות הסופית, ובסופו של דבר אתה נשאר עם כמות מוגבלת של
אפשרויות שאף אחת מהן לא מספקת אותך באופן כללי, אבל אתה נאלץ
ללכת לישון עם אפשרויות מוגבלות ולא מספקות, אין לך ברירה
וכשאתה קם בבוקר ומגלה שהתעוררת גם ככה, אולי אתה שואל את
עצמך, 'זה משנה?' וזה לא משנה.