מוזיקת פתיחה: צלילי הפתיחה של "הבוקר את הולכת" של רמי
קלינשטיין (שיר שילווה את התסכית כולו).
רקע: מוזיקה רועשת בוקעת ממערכת הנמצאת מעבר לדלת סגורה -
"Don't Leave Me Now" של Pink Floyd (מתוך The Wall):
"Ooooh Babe
Don't leave me now
Don't say it's the end of the road..."
הדר (צועקת ממרחק מה): ליאור, תחליש... ליאור...
רקע: המוזיקה ממשיכה:
"Remember the flowers I sent
I need you Babe..."
רקע: דפיקות עצבניות על הדלת.
הדר (צועקת ברוגז): ליאור, תחליש את הווליום כבר... השעה
אחת-עשרה בלילה. אתה רוצה להעיר את כל השכנים?
רקע: פתיחת דלת (ליאור פותח). המוזיקה מתגברת.
ליאור (בנימה צינית): יפה מאוד שאיכפת לך מהשכנים, אבל הם כבר
לא השכנים שלך, אז תעזבי אותי בשקט. מספיק ניהלת לי את החיים
שלוש שנים. להזכירך, זו כבר לא הדירה שלך. לא טוב לך עם
המוסיקה שלי, את יכולה ללכת.
רקע: טריקת דלת (ליאור סוגר). המוזיקה נחלשת.
הדר (בקול מיואש): ליאור... (מרימה את הקול) ליאור, אולי
ננסה להעביר את הערב הזה בצורה בוגרת? לא באתי לריב. רבנו
מספיק כבר.
רקע: פתיחת דלת (הדר פותחת). המוזיקה מתגברת. רעש של לחיצה
(עצבנית) על כפתור. המוזיקה נפסקת.
הדר (ממשיכה): באתי כדי שנוכל לחלק את מה שיש לנו בצורה הכי
נעימה והכי יפה... אתה חושב שאנחנו מסוגלים לעשות את זה? אתה
מסוגל ערב אחד, לשם שינוי, להתנהג כמו בן-אדם???
ליאור (בכעס): את מה שיש לנו? מה יש לנו??? יש לי הפתעה
בשבילך - אין לנו כלום. אז את יכולה להתנהג איך שבא לך. הרי
תמיד את עושה בסופו של דבר את מה שבא ל-ך. אני, ברשותך, אשאר
כאן ואתנהג כמו... שאני מתנהג.
רקע: שתיקה.
הדר (בקול חסר-אונים): טוב, תעשה מה שאתה רוצה. כשתחליט שאתה
מסוגל להתמודד עם זה, אני בסלון, עוברת על הדיסקים.
רקע: טריקת דלת. שתיקה. פתיחת דלת.
ליאור (בתנועה): בסדר, רוצה לחלק - נחלק. אבל בואי נעשה את זה
מהר. אני צריך לקום מוקדם מחר. יש לי מליון סידורים, אני צריך
להכניס את האוטו לטיפול, ללכת לבנק... (הפסקה) רגע, מה זה
הערימה הזו על הרצפה?
הדר: זה הדיסקים שאני רוצה לקחת... אם זה בסדר מבחינתך.
רקע: קולות של דפדוף בערמה של עטיפות פלסטיק.
ליאור: אני לא מאמין... את לוקחת את כל הדיסקים הטובים. אני
לא מאמין...
הדר: אם אתה לא רוצה שאני אקח משהו, רק תגיד...
ליאור (מדבר כמו לעצמו): ניק קייב... וולווט אנדרגראונד...
ג'וני שועלי... תמיד חשבתי ש"עכשיו" יהיה השיר בחתונה שלנו.
הדר: אני יכולה להשאיר לך את זה, אם אתה...
ליאור (קוטע אותה): לא, לא. תיקחי מה שאת רוצה... (ממשיך
למלמל) תמוז, אני לא מאמין...
הדר (מרוגזת): אתה יודע מה, תעבור א-ת-ה על הדיסקים ותבחר מה
שא-ת-ה רוצה לקחת... זה לא חשוב לי עד כדי-כך. אני הולכת
לעבור על הארונות במטבח.
ליאור (ממשיך): סטון רוזס... החברים של נטאשה... יה
אללה. (מלמולים) כן, כן, אני תכף בא.
רקע: ליאור ממלמל לעצמו. קולות פתיחה וסגירה של ארונות.
הדר (ממרחק): אני לוקחת ת'סיר פסטה, טוב??
רקע: שתיקה.
הדר (ממרחק): ליאור, אני יכולה לקחת את הסיר פסטה שקיבלנו
לחנוכת בית???
רקע: קולות צעדים.
ליאור (במרירות): תיקחי ת'סיר פסטה. במילא אני לא אשתמש בו.
למה שלא תיקחי גם את הכוסות יין ששוכבות שם. יש אפילו עליהן
עדיין את המדבקות של "אייס". אבל בעצם - מה תעשי איתן? את הרי
לא חושבת שארוחת ערב זה משהו רומנטי שצריך להשקיע בו...
הדר: תפסיק עם זה עכשיו. לא באתי לכאן כדי לפתוח את זה עוד
פעם. מה עם הסט של הצלחות שקיבלנו מאימא שלך?
ליאור: מה איתו? תיקחי. סתם מכוער...
הדר: והטוסטר-אובן?
ליאור: גם את הטוסטר-אובן את רוצה? (בייאוש) קחי. את יודעת
מה, פשוט תיקחי כל מה שאת רוצה מכאן, תעשי ערמה ליד הדלת
וגמרנו... אין לי כוח לזה.
הדר (בקול מתחנחן): לא, אל תהיה כזה. אני לא רוצה לקחת שום דבר
שיהיה חסר לך. מה לגבי המיקרו?
ליאור (חסר סבלנות): תיקחי...
הדר: והספלים עם ההדפס של הפרות?
ליאור: תיקחי גם...
הדר: אבל זה לא משאיר לך כלום. (בהחלטיות) אני רוצה שיישאר גם
לך משהו...
ליאור (בזלזול): זה בסדר. נשאר לי מספיק. מספיק תמונות בזיכרון
מכל העניין הזה, לכל החיים. את יודעת מה - אולי באמת יותר טוב
שתיקחי הכל. ככה אני אוכל סוף סוף לסדר את המקום כמו שא-נ-י
רוצה.
הדר (בשמחה מסויגת): די. אל תהרוס. עד עכשיו - באופן מפתיע -
היית ממש חמוד... אולי תעזור לי להתחיל לארוז חלק מהדברים
בקופסאות. הבאתי כבר כמה. הן בחדר עבודה. ככה מחר כשאבא שלי
יבוא עם הפיק-אפ, הכל יהיה כבר מוכן. וואוו, אני עוד צריכה
לרוקן את הבגדים שלי מהארון בחדר-שינה...
ליאור (בזלזול): כן, בטח... שלא תשכחי את הבגדים שלך, חס
וחלילה. (ענייני) את יודעת שאני יוצא מחר בשבע וחצי?
הדר: אל תדאג. עוד יש לי מפתח. אני אכנס לבד, אעמיס את הדברים
לאוטו, ועד שתחזור אני כבר לא אהיה כאן. בכלל לא תרגיש
אותי...
ליאור (צוחק בציניות): זה יהיה קצת קשה... טוב, העיקר שנסיים
עם זה כבר. מה את רוצה לארוז קודם?
הדר: את המוצרי חשמל. אבל רגע - צריכים להחליט מה עושים עם
הדברים בסלון.
ליאור: איזה דברים?
הדר (מסבירה): את הטלוויזיה ברור שאני לוקחת... אבא יכעס מאוד
אם היא לא תהיה אצלי. את הספה אף-פעם לא אהבת גם ככה, והכורסא
של "אמריקן קומפורט" הייתה במילא מתנה מסבא וסבתא. את השולחן
קפה א-ת-ה יכול לשמור...
ליאור (במרירות): תודה, באמת...
הדר: אוי, תפסיק. אתה תסתדר בלי בעיה. עם כל הכסף שחסכת אתה
יכול לקנות הכל חדש. לי אין כלום...
ליאור (בהתרסה): הי, אל תאשימי אותי. זה לא היה רעיון שלי לפרק
את הכל. אולי היית צריכה לחשוב על זה לפני שברחת לאימא.
הדר (כועסת): אתה יודע שזה לא נכון. לא ברחתי לשום מקום, וזה
לא היה סתם. שנינו הסכמנו שזה כבר לא בריא לנו, למשוך את הקשר
הזה עוד ועוד. ניסינו... ניסיתי כמה שיכולתי לגשר על הפערים,
לפתור את הבעיות. אתה יודע את זה... אבל צריך שניים כדי שקשר
יעבוד.
ליאור (פגוע): כן, כן... שמעתי את הנאום הזה כבר מספיק. די,
נמאס לי. אני אתחיל לארוז, את תסיימי בחדר השינה. קחי את כל מה
שאת רוצה. מה שתשאירי, תשאירי. (בייאוש) אני רק רוצה לסיים עם
זה וללכת לישון.
מוזיקת מעבר: (המשך) "הבוקר את הולכת" של רמי קלינשטיין:
"הבוקר את הולכת
במקום לדבר השחזנו מלים
קמצנו אגרופים
לא הפסקנו לקלקל..."
רקע: רעש של צרור מפתחות. דלת נפתחת. דלת נטרקת.
ליאור (בפליאה): הדר?
הדר (ממרחק, בהתנצלות): הי. מצטערת שאני עוד כאן. זה לקח לי
יותר זמן ממה שחשבתי. אבא כבר עשה שתי נאגלות. אל תדאג - אני
רק סוגרת פה עוד כמה קופסאות ועפה לך מהעיניים.
ליאור: זה בסדר. Take your time. במילא אני מחוק מהיום הזה.
נראה לי שאני הולך לישון. תשאירי את המפתח על השולחן ותטרקי את
הדלת אחרייך, טוב?
רקע: דלת נטרקת. מוזיקה בוקעת בקולי-קולות מאחורי הדלת הסגורה
- "Where Do You Think You're Going" של Dire Straits:
"Where do you think you're going
Don't you know it's dark outside
Where do you think you're going
Don't you care about my pride..."
רקע: דלת נפתחת. המוזיקה מתחזקת. מנמיכים את המוזיקה.
הדר (בקול משועשע): חשבתי שאתה הולך לישון... מי יכבה לך את
המוזיקה וישלח אותך לישון ממחר, הא?
ליאור (חסר-סבלנות): מה את רוצה?
הדר: כלום. סתם... לראות אותך עוד קצת. לדעת שאתה בסדר.
אסור?
ליאור (בתוקפנות, מדגיש כל משפט): אז הנה אני. ואני לא בסדר.
היה לי חרא של יום, אם לא שמת לב. אבל את לא שמה לב... את לא
שמה לב לשום-דבר מחוץ לבועה הקטנה שקוראים לה "הדר". אז הנה
מבזק: כלום לא הלך לי. כלום לא הולך לי בכלל מאז ש... אוי, מה
זה משנה. מה אני בכלל מדבר איתך... אני ב-א-מ-ת רק רוצה ללכת
לישון... ולשכוח מהכל. אסור???!!!
הדר (מתגוננת): מותר, מותר. סליחה ששאלתי. אני תכף הולכת ותוכל
לישון כמה שאתה רוצה. פשוט חשבתי שאולי תרצה גם... כאילו,
ממחר אני ואתה נהיה סתם, כמו זרים...
ליאור (בכעס): טוב מאוד.
רקע: שתיקה. מגבירים את המוזיקה (ליאור).
הדר: תגיד...
רקע: מנמיכים את המוזיקה (הדר).
הדר (בקול מתחנף): תגיד, אפשר לבקש ממך משהו, קטן, אחרון, לפני
שאני יוצאת לך מהחיים?
ליאור (ברוגז): מה? מה את רוצה? מה את יכולה עוד לרצות?
לקחת כבר הכל. לקחת תקליטים שאספתי שנים, את הרהיטים, את הכלים
שאכלנו בהם. לקחת לי את הכבוד העצמי, את הלב, את הנשמה. רוקנת
לי את החיים. מה כבר נשאר לי שאת יכולה לבקש?
הדר: כלום. לא רוצה כלום ממך. זה לא הקטע בכלל. אולי קשה לך
לראות, אבל אני גם עצובה. גם לי זה לא קל... (ממררת בבכי)
בסך-הכל... בסך-הכל רציתי... בסך-הכל רציתי חיבוק ממך. זה
כל-כך הרבה לבקש? חיבוק אחרון, כדי להרגיש קצת יותר טוב.
(בוכה)
רקע: שתיקה. קול בכי חנוק.
ליאור (בהשלמה): סליחה. אני מצטער. הדרי, די, די לבכות.
בואי... בואי אליי.
