המכשפה סיציליה בחיפושיה אחר בוגפק, חתולה השמנמן.
פרק א'-כרוב ניצנים שברירי.
"לכל הצנוניות והשדים!" קראה סיציליה המכשפה כשהיא מחלצת בקושי
את כף רגלה השמאלית מהעיסה הירקרקה שהמתינה לה בצאתה מן
המיטה.
בוגפק, חתולה השמנמן, נחלץ מיד לעזרתה והחל ללקק את כף רגלה.
"זוז משם! זוז...!" צייצה סיציליה בבהלה ודחפה משם את בוגפק,
אך זה היה כבר מאוחר מידי, ובוגפק, שבינתיים חזר להתכרבל בפינת
החדר וגם תפס לו בין תפריו עכביש נחוש במיוחד, שלא הפסיק לבעוט
ברגליו הקטנטנות בבטנו השעירה של בוגפק. לסיציליה הייתה הרגשה
לא נעימה שהעכביש הזה לא תמיד היה עכביש. בעצם, משהו בתנועותיו
העקשניות הזכיר לה מאד את החבר שלה לשעבר, דוליימך. כעבור מספר
שניות, בוגפק התחיל להשמיע ציוצים מוזרים ולהצמיח קרניים
בישבנו, בקצה אפו החתולי, ובעוד כמה וכמה מקומות לא נעימים.
"לעזאזל!" קיללה סיציליה ומרטה את שיערותיה הסגלגלות אחת אחת,
כשהיא שועטת לעבר בוגפק ומנערת אותו במרץ. "חתול טיפש! חתול
שמן עצלן וטיפש!" לאט לאט החלו הקרניים נעלמות, בעוד בוגפק
מיילל יללות אומללות במיוחד. "כפוי טובה שכמוך!" צעקה סיציליה
כשהיא נועלת את נעלי הבית המסמורטטות שלה, "תגיד בכלל תודה
שניערתי אותך בזמן, אחרת היית נשאר עם הקרניים האלה עד יום
ההולדת הבא!" היא יישרה את שמלתה והחלה מתקדמת לעבר המטבח
לארוחת בוקר, בעוד היא מקללת ומחרפת.

"כן, כן, כן מותק" צווחה סיציליה כשהיא מנענעת את ראשה וישבנה
לפי קצב המוזיקה שבקעה מהרדיו העתיק שלה, ומורחת מעט ממרח
חרדונים על פרוסת לחם עתיקה לא פחות.
היא סיימה לאכול, מזגה לעצמה קצת מיץ מעי עכברושים, והוציאה את
מיכל השימורים של בוגפק מארון הקבורה הצדדי. על המכל הייתה
כתובת: 'שיינולץ, מזון לחתולים שמנמנים מאז 1752'. סיציליה
תפחה בציפורניה על המכל, לוודא שהוא אינו ריק, ושפכה את תוכן
הקופסא לצלחת. "בוגפק! ילדי העגלגל! גש לכאן, דובשנית!" היא
התיישבה וחיכתה. בדרך כלל לקח לבוגפק בין שתיים לארבע שניות
להגיע בריצה. לפעמים הוא נוחת עם הפרצוף לתוך הצלחת מרוב
התלהבות. אבל הפעם, עברה כבר כמעט חצי דקה, ופרצופו של בוגפק
עוד לא הופיע באופק.
"בוגפק! חתול מוכשר שלי! היכן אתה?" סיציליה קמה וחזרה לחדר
השינה. היא חיפשה מתחת למיטה, מאחורי הווילון, באצטבת ספרי
הכישוף המאובקת, ואפילו חיטטה בערמות הבגדים הפזורים על המיטה,
במחשבה שבוגפק אולי נקלע שם למטה. היא חיפשה בטירה כולה, מחדר
האמבטיה שבו לא ביקרה קרוב ל60 שנה, עד למרפסת המאובקת בקצה
השני.

"בוגפק... בוגפק חתולי היקר..." התייפחה סיציליה, "היכן אתה,
כרוב ניצנים שברירי שלי?" היא התיישבה על מדרגות הטירה וניסתה
לעודד את עצמה בשיר:
'סיציל'קה סיציל'קה,
אל תבכי יקירה,
בוגפק ישוב לו,
עם סיום השירה,
עצמי את עינייך,
מכשפה חביבה,
וכשאותם תפתחי,
ילדה אהובה,
בוגפק החצוף בזרועותייך ינוח,
ותוכלי להפוך אותו לקולף מלפפונים,
וללמד אותו שאם יש לו זיקה לחיים,
במכשפה עצבנית כך לא נוהגים,
ובוודאי שלא נעלמים.
צריך לתלות את כל החתולים השמנמנים.'
סיציליה סיימה לשיר, השתעלה, ופקחה את עיניה, אך דבר לא השתנה,
חוץ מציפור שיר מעצבנת שהתיישבה על קצה אפה.
אך סיציליה הייתה מכשפה מעשית ביותר, למרות הכל, והיא קמה,
משכה באפה מספר פעמים, חבשה את הכובע שקנתה במשביר למכשפה
באביב האחרון, עלתה על המטאטא המעט מצ'וקמק שלה, ויצאה לחפש את
בוגפק החתול הקרצייה, בעוד היא טופחת על אחורי המטאטא בידה
השמאלית ומכנה אותו בכל שמות הגנאי שעלו בדעתה: "ענף מטופש,
אוסף זרדים חסר תועלת! אתה אידיוט אפילו בשביל מטאטא, ראש חלול
שכמוך, תמהר כבר, אם אתה לא רוצה שאני אהפוך אותך למקור חום
קבוע בחדר האורחים!" המטאטא נבהל, והחל דוהר קדימה, וסיציליה,
מחויכת, סידרה את שיערה ומלמלה אליו: "רק באיומים זה הולך
איתך, פרדריק. אני מאוכזבת."

ממרומי המטאטא, יכלה כבר סיציליה לראות את הכיכר הגדולה, ואת
מזרקת האבן העגולה שבמרכזה,  מראה שהדאיג אותה מאד, כי
לסיציליה הייתה נטייה מצערת ליפול היישר לתוך מקורות מים, בדרך
כלל עם הפנים קדימה. היא ניסתה בכל הכוח לסטות ימינה, ולמרבה
הפלא גם הצליחה, כשהיא נוחתת היישר לתוך עץ אלון גדול, ושוקעת
בין הענפים. היא הרימה את ראשה, לוודא שאיש לא ראה אותה, ירקה
כמה עלים, וכבר תכננה את העונשים הצפויים לבוגפק, אחרי שתספר
לו על החוויות שנאלצה לעבור בגללו, כל כך מוקדם בבוקר. היא
חיכתה, וכשאיש לא היה בסביבה, היא הותירה את המטאטא בראש העץ,
וקפצה למטה. חוץ מזקנה חביבה שנופפה אליה בחינניות, סיציליה לא
הבחינה באף מבט חשדני, והיא דילגה במורד הרחוב הסואן, בחיפוש
אחר בוגפק, חתולה השמנמן.
כמו תמיד, שיערה הסגלגל, פניה המאופרות בכל צבעי הקשת וכובעה
המחודד של סיציליה גררו לא מעט מבטים, שהיא דווקא מאד אהבה.
היא פתחה את התיק הירקרק שלה ושלפה משם תמונה ממוסגרת של בוגפק
משנה שעברה. יחד עם התמונה נפלו מהתיק כמה זרעים, תריס אפור
ישן, גרב וחצוצרה. היא החזירה במהירות את הכל לתוך התיק, חייכה
חיוך מנומס, יישרה את הכובע והביטה סביב בסקרנות, מחפשת רמז
שהוא לבוגפק שלה בין כל האנשים וכל החנויות.

היא עברה מול חנות לחיות בית, ששמה היה כתוב בשלט גדול מעץ
בחזית החנות: 'הכל לחי', ועצרה להביט בחלון הראווה. היה שם
כלוב גדול מלא בציפורים קטנטנות וצהובות, שהקימו המון רעש.
סיציליה נכנסה לחנות. החנות הייתה קטנה וחמימה והיה בה ריח חזק
של אוכל לכלבים. "שלום!" אמרה סיציליה למוכר שישב מאחורי שולחן
מלבני וקרא עיתון. "בוקר טוב!" חייך המוכר, וחשף שתיים או שלוש
שיני זהב. "איך אוכל לעזור לך?" סיציליה הניפה את תמונתו של
בוגפק למול פניו של המוכר המבולבל, ושאלה: "האם ראית לאחרונה
חתול שמנמן זה?", המוכר הביט בה מספר שניות, מופתע מנוסח
השאלה, ואז חייך שוב, לקח את התמונה בידו והרכיב את משקפיו.
"ממממ..." הוא מלמל, "כן, כן... הוא היה כאן, אבל הוא כבר לא."
סיציליה הביטה בו באכזבה גלויה. "הוא היה כאן לפני חצי שעה
בערך." הוסיף המוכר, בניסיון לעודד אותה. "אני בטוח שתמצאי
אותו."  "כן, תודה." חייכה סיציליה, נטלה את תמונתו של בוגפק
ויצאה מן החנות. כששוב עמדה מחוצה לה, היא דפקה מספר פעמים על
חלון הראווה, עד שהשיגה את תשומת ליבם של כמה ציפורים צהבהבות,
שקיפצו כה וכה בתוך הכלוב. היא הרימה את התמונה כך שכל
הציפורים יוכלו לראות היטב, ושאלה: "האם ראיתן לאחרונה חתול
שמנמן זה?". חלק מהציפורים חזרו לעיסוקן, חלק המשיכו להביט בה,
וציפור אחת התקרבה לקצהו הקדמי של הכלוב ואמרה: "הוא היה כאן,
אבל הוא כבר לא."  "לאן הוא הלך?" שאלה סיציליה, "לכיוון
ההוא." השיבה בציפור, והצביעה במקורה לכיוון התנועה. סיציליה
חייכה ונופפה אליהן לשלום, ואז המשיכה לכיוון אליו הורתה
הציפור.

היא הגיעה לחנות ממתקים גדולה. היא הייתה קצת רעבה ולכן לא
בזבזה זמן על חלון הראווה ונכנסה ישר לחנות. החנות הייתה עגולה
וענקית והקירות היו מקושטים בציורים גדולים של סוכריות טופי
בכל הצבעים. סיציליה התהלכה בין קופסאות הממתקים השקופות,
מחפשת משהו מעניין לנשנש, בעוד המוכרת האדישה המשיכה לדבר
בטלפון. "מממ...", מלמלה סיציליה לעצמה. "... שוקולד צ'יפס,
נחשי גומי, מקלות סבא, מסטיקים בטעם לימון ממותק..." סיציליה
עיוותה את פיה בגועל. היא לא יכלה לדמיין את עצמה אוכלת
מהממתקים האלה גם בעוד מיליון שנה. למען האמת, היה לה די קשה
אפילו לדמיין את בוגפק זולל אותם. שניהם היו רגילים לדברים
יותר... ישנים, יותר... עבשים. כשבוגפק היה חתול טוב למשך שבוע
סיציליה הייתה נותנת לו, בתנאי שהיא הייתה במצב רוח טוב כמובן,
רגלי ג'וקים. המנה האהובה על סיציליה עצמה הייתה סנדוויץ כנפי
שפריריות בבאגט מתקופת המהפכה הצרפתית. בעוד סיציליה מהרהרת
בהרגלי האכילה המגונים של רוב האנשים, ומה היא יכולה ללמד אותם
על אוכל טוב, הופיעה המוכרת מאחוריה. "איך אוכל לעזור לך?" היא
שאלה בקול משועמם. סיציליה הסתובבה למוכרת והחלה לצרוח עליה:
"אני שמחה שהחלטת לסיים את השיחה ולפנות קצת זמן ללקוחות שלך,
למרות, שבסך הכל, זה לא עניין גדול. קחי את הזמן. תני לי
להתייבש פה, זה בסדר, אני רגילה!" סיציליה הייתה מאד מאד
עצבנית בדרך כלל, ועכשיו, שאין לה את בוגפק לצווח עליו, היא
הייתה עצבנית פי חמש. אחרי שהיא נרגעה יצא לה קצת עשן כחלחל
מהאוזניים, אך היא אטמה אותן מיד, והמוכרת לא שמה לב. היא
הביטה בסיציליה, כאילו פוקדת על עצמה שלא לאבד את העשתונות מול
האישה המוזרה הזאת, העבירה את שיערה החום לאחור ומלמלה: "זאת
הייתה שיחה מאד חשובה, אשמח לעזור לך עכשיו. סיציליה חשבה על
עשרות שמות גנאי שהיא הייתה רוצה לומר למוכרת, אבל וויתרה,
בעיקר בגלל שרוב האנשים שמתווכחים עם סיציליה הופכים לצעיף
לשארית חייהם. היא הוציאה את התמונה מהתיק, והגישה אותה
למוכרת. "האם ראית לאח-" החלה סיציליה לשאול, אך המוכרת כבר
הפכה לאדומה לגמרי והחלה למלמל: "החתול הדובי הזה..."
"-שמנמן." ניסתה סיציליה לתקן אותה בשקט, אך המוכרת המשיכה:
"הוא היא כאן, בהחלט, הממזר. אבל הוא כבר לא. הוא גמר את כל
הממתקים וברח." היא ניסתה להירגע, התיישבה על הכיסא שלה שוב,
ואמרה בשקט: "תקראי לי מטורפת, אבל אני נשבעת שהוא חרץ לי
לשון." סיציליה ניסתה להסתיר חיוך שאיים לפרוץ על פניה, ומלמלה
לעצמה: "בוגפק, בוגפק, בוגפק... לעולם לא תשתנה."  "מה אמרת?"
שאלה המוכרת, "אה!" התקרבה אלייה סיציליה, "רציתי לשאול אם את
יודעת אולי לאיזה כיוון הוא הלך?", "כן." אמרה המוכרת, הכעס
עדיין בולט מאד בפנייה. "הוא התנדנד לעבר הפינה ממול, לכיוון
גן הוורדים."
"גן הוורדים?" שאלה סיציליה, היא עדיין לא התמצאה בעיר, כי
ביקרה שם רק מספר פעמים. המוכרת הצביעה לכיוון היציאה מהחנות,
וסיציליה ראתה, דרך חלון הראווה, גן מטופח שעמד מעבר לכביש.
"תודה." היא אמרה ויצאה מהחנות, כשהתיק ביד אחת והתמונה עדיין
בידה השנייה.