לגל
כשהגעתי לראשונה לכיתה החדשה, חייכת אלי ונראת נחמד.
ואני הייתי מוכנה לקבל הכל, כי הייתי חדשה ורציתי חברים
חדשים.
אפילו שהיית קצת מתלהב ועשית רושם של ילד לא חכם במיוחד, חשבתי
שאולי אפילו נהייה ידידים. אני ואתה.
והזמנת אותי לסרט אתה והחברים שלך ולא הלכתי. לא יודעת למה.
קצת הבהלת אותי ת'אמת. אנשים שתמיד הולכים עם פוקס, ויש להם
בית של יותר משתי קומות, תמיד קצת מבהילים אותי. האמת שלא ממש
ניסית להתקרב, אבל נו, הייתי חדשה, סיקרנתי אותך. אז אחרי בערך
חודש, שכבר איכזבתי את כל מי שציפה ממני למשהו והפכתי לממש לא
מקובלת, הפסקת גם לנסות להתחבר אלי. אני לא מאשימה אותך. לפחות
לא הערת לי הערות מגעילות. סתם לא התייחסת אלי כשירדתי למטה
לדשא וראיתי אותך מנסה לרקוד ברייקדאנס מול חצי מהשכבה. זה היה
די פתטי, אבל כולם אהבו את זה. וראיתי אותך בתור התגלמות כל
המזל המחורבן שלי. נו, באמת, הייתי חייבת להאשים מישהו,
והמבטים הנגעלים שלך כשעברת לידי בקפיטרייה לא באמת תרמו לי.
את המכתב הזה באמת הייתי רוצה לשלוח. מישהו חייב לשלם על איך
שהרגשתי אז. אבל אף אחד כנראה לא ישלם. לא היתה לנו ממש מערכת
יחסים. פעם הלשנת עלי כשהתפלחתי משיעור ידע-הארץ. פעם עברת
לידי והערתי "שמוק" ושמעת אותי. זה בערך הכל. יש מקרה אחד
שנחרט לי עמוק בזיכרון. זה היה באיזה יום רביעי, או חמישי,
בתור למורה למתמטיקה במהלך המבחן, ואני חושבת שנדחפתי לפניך.
אני כבר לא ממש זוכרת. אבל נדמה לי שהגעתי אחריך ואיכשהו היא
טיפלה בי קודם. ואז אמרת לי לזוז. אמרתי לך שרק רגע, אני רוצה
שהיא תענה לי רק על שאלה אחת, והסתובבתי אליך. היה לך מבט כזה
על הפרצוף, שאם היה לי קצת שכל הוא היה מבהיל אותי. אבל
הסתובבתי בחזרה למורה, ואתה, יא בן זונה מטונף, דחפת אותי על
השולחן של המורה ואחר כך, כאילו שזה לא מספיק, כאילו שלא
הושפלתי מספיק בשנים המחורבנות ההן בבית הספר המקולל הזה, הרמת
את היד המלוכלכת שלך ונתת לי מכה בראש. אני לא זוכרת הרבה
מאותו רגע. אני זוכרת שמרוב כעס היו לי קולות בראש. כמו רדיו
שלא כיוונו בדיוק לתחנה. ושרציתי להחזיר לך אבל פחדתי. הנחמה
היחידה שלי הייתה שידעתי שהביטחון המופרז שלך עוד יביא אותך
למקומות נורא נמוכים. אז כמעט בכיתי. עצמתי את העיניים ממש חזק
כדי שהדמעות לא יברחו. לא ראו אותי בוכה כל השנה, אז למה שיראו
עכשיו? ישבתי בגב כפוף ובפיוזים שרופים בחזרה בשולחן שלי, לבד,
כרגיל, והמשכתי להעתיק תרגילים מהלוח. הפסקתי לענות עליהם. רק
העתקתי. החזקתי את העיפרון נורא חזק, עד שכמעט שברתי אותו.
וכשגמרתי להעתיק, התחלתי להעתיק מחדש. רק כדי שזה יראה כאילו
שאני עובדת. בגללך קיבלתי במבחן 46. המורה כתבה לי 'מה קרה?'.
כאילו שהיא לא ראתה. באותו יום, כשחזרתי הביתה, ישבתי מאחור
באוטובוס, ובכיתי. זה בעצם לא היה כ"כ נורא. קרו לי כבר דברים
כאלה, או דומים. אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל. אתה העפת לי
כפה. מישהו הרביץ לי. ואני כבר ילדה גדולה. הייתי בת 13.
וזה נורא כאב, ועוד יותר כאב שלא החזרתי לך. שעד היום אין לך
מושג שבכיתי כל אותו יום לתוך הלילה. אז אני שונאת אותך. כן,
גם אותך. ובגלל מקרים כאלה היום כשאני עוברת ליד בית הספר הישן
אני עוצמת עיניים ורצה. כי נורא קשה לי להזכר. אומרים שילדים
יכולים להיות נורא אכזריים. אני יכולה להעיד שזה נכון משני
צידי המתרס. ילדים גם נפגעים נורא חזק. וזה הכל בגללך. אז אני
מאשימה אותך בכל הסבל שהיה לי בשנה המזויינת הזאת. זה לא רק
אתה, אבל את הכל אני מוציאה עליך. טוב, במילא לא תקרא את זה.
אז תודה רבה על הכל, באמת, אבל לא נהניתי במיוחד. אולי פעם
הבאה.