עננים שחורים של מציאות
שוטפים בשפל וגאות
את שדות מוחי המעופש.
זורמים הם באשדות שפלים,
בתאים קטנים ואפורים,
כמו בשצף מחיים
רעיון שזה מכבר יובש.
נבטים קטנים של משמעות
מפלחים בעור הקרקע,
גומעים את הלחות.
שנצי מחשבה בלט יוצרים.
פשר ועוד פשר מכלים הם את האין.
קשר ועוד קשר זוללים שקט עויין.
לגבעולי תמיהה, רגש ויצרים
הופכים עלעלי תחושה ובסתר מלבלבים.
ולפתע באור שמחה ואהבה
ניצני בדידות פורחים בברכה.
ענפי היגיון קוטעים במקבת.
מבזים בשנאה שבדממה אורבת,
אשר את נשמת אפי צורבת
אשר את שורות גידולי מחרבת.
עת שפע הפך בצורת,
עת ירוק הפך לנשורת
עתה עברו הרבה אביבים
ושדותי עדיין משמימים.

התכהו שמיים, עבר ענן.
אולי יש בו כדי לשבור שגרת זמן.
אין בו אלא כקריאת שוא.
כחלום רטוב שעבר
ולא יחזור עכשיו.