מסתכל לצדדים לראות שאין אף אחד,
ואז יורה חץ שמתיימר להיות חץ אהבה לכיוונך,
החלון שלך רועד, כבר כמעט ונשבר ברגע האחרון,
את יוצאת החוצה בפיג'מה מבוהלת, ונרגעת כשרואה שזה רק אני.
רציתי אז אותך לחבק ולנשק עד הבוקר,
אך ידעתי שתגידי לא, אז אפילו לא העזתי.
התיישבנו שנינו ודיברנו עד אור אחרון,
ועם צאת הכוכבים נכנסת את לביתך והותרת אותי מילל לירח.
ובדרך עוד שלחת אליי מבט מהיר,
עם חיוך שובב,
והזכרת לי שוב פעם מחדש,
מה מצאתי בך אז,
מה אני מוצא בך עכשיו.
ישבתי לי בלילה הקר וניסיתי לראות מבעד לאפילה. אך לשווא.
ישבתי וחיכיתי. לך.
ביום שאחרי שוב חזרת אליי,
אך הפעם ישבנו קצת קרוב יותר.
עוד הייתי שקוע בחישוב מרחקים,
זיהיתי את ראשך נע לכיווני באיטיות,
זיהיתי אותך מסיטה את ראשך קלות,
זיהיתי עונג שפתיים מלטפות את שלי.
נדמה היה לי שאפילו את שמעת את ליבי פועם בחוזקה.
כה מסנוור הייתי. כה מאוהב.
כל חיי חלפו לנגד עיני.
ואת, משום מה, הופעת בכל רגע.
כל חיי שזורים בשלך ותלויים בהם.
דמיינתי אותך שוב אך הפעם איך שהיית בעבר. וראיתי איך שעכשיו
את כבר לא כזאת. בכלל לא כזאת.
כבר לא ילדה קטנה,
כבר לא חסרת חשיבות,
אלא האחת, האחת והיחידה שעוד נותנת לי תקווה- לאהבה.