שני ישבה בחוץ עם סיגריה בפה ואדום בעיניים. לא דיברנו פחות או
יותר מתחילת התיכון. היא חייכה אלי חיוך עצוב מרחוק. הייתי
בטוחה שעוד הפעם אחד החברים שלה זרק אותה. הם נטו לעשות את זה
די הרבה. ניגשתי אליה. רציתי לשאול אותה מה קרה אבל לפני
שהספקתי היא התחילה לדבר.

"יש לי איידס".

דמעות חנקו את גרוני. היא לא החברה הכי טובה שלי כבר כמעט שלוש
שנים. היא בקושי חברה שלי כבר כמעט שלוש שנים. אבל הייתה תקופה
שהיא הייתה.

"איך את יודעת?". מיד אחרי ששאלתי את זה, הרגשתי כמו מטומטמת-
איך מישהו יכול לדעת שהוא נשא איידס? . "נבדקתי. כנראה שכבר
הרבה זמן" היא שאפה מהסיגריה. "את יודעת ממי נדבקת?" אני לא
יודעת מה קרה לי, למה החלטתי לשאול את כל מה שלא מתאים. "לא".

"אז מה את עושה עכשיו?" שאלתי ועם כל הברה, קצב הדמעות
התגבר.זה היה כאילו לא בכיתי, כי לא הוצאתי קול. רק הדמעות.
"רוקנתי את החיסכון לאוניברסיטה. אני נוסעת למזרח". פתאום
התגעגעתי אליה כ"כ עד שכאב לי. התגעגעתי לימים שהיינו מספרות
אחת לשניה הכל, התגעגעתי לימים שהיה לי עצוב והיא הייתה מעודדת
אותי- התגעגעתי לשני. "נורא חשוב היה לי לומר לך ביי", היא
חייכה בקושי "אני אכתוב לך על כל צעד שלי- זה יהיה כמו פעם"
חיבקתי אותה ממש חזק ואחרי שהשתחררנו זו מזו היא קמה והרימה
תיק גדול (רק עכשיו שמתי לב שהיה שם תיק). ראיתי אותה יוצאת
מבית הספר כשביד אחת יש לה תיק גדול וביד שניה את סוף
הסיגריה.

לא חשבתי שהיא תכתוב לי בגלל שלא חשבתי שיהיה לה על מה לכתוב
לי. אבל חודשיים אחרי שהיא סיפרה לי לראשונה קיבלתי גלויה ואז
כל כמה חודשים הייתי מקבלת עוד מכתב, גלויה או חבילה:

". מורצ'וק! אני בנפאל. אני נהנית כ"כ. בחיים שלי לא נהניתי
ככה. איזה שטויות אני עושה פה. אל תדאגי אני לוקחת את כל
התרופות שלי. מדהים פה. וזול... קניתי לך כמה מתנות. אני אשלח
לך חבילה מחר או משהו. אני אוהבת אותך!"

"מור. אני מקווה שתאהבי את מה שיש בחבילה. אין לי זמן לכתוב
וגם יש כאן תור ממש ארוך אז אין לי זמן לכתוב יותר מפתק. ביי"

"הי מתוקה. אני קצת עייפה היום. אז רק יצאתי מהמלון לחמש דקות
לקנות גלויה כדי שאני אוכל לכתוב לך. יש מעט ימים כמו זה- שאני
עייפה ולא מרגישה טוב. אבל רוב הזמן אני בסדר. אני מטיילת די
הרבה. קיבלת את החבילה?"

"הי. אני בסין! גדול פה. כולם... סינים. אני הג'ינג'ית היחידה
ברדיוס של קילומטרים!!! קניתי לך שמלה סינית. מורל'ה, כל
הסיניות כאן קטנות ממש כמוך- אין לי שום בעיה למצוא לך בגדים!
אולי תבואי? אה כן... בגרויות..."

"הי חמודה! אני עדיין בסין. יש הרבה מה לראות כאן. תאמיני או
לא אבל קניתי לאמא שלי פנינים. כדאי שסוף סוף יהיו לה אמיתיות
לא? זוכרת ששיחקנו עם הפנינים של אמא שלך כשהיא לא הייתה בבית?
את היית הליידי משהו ואני הייתי הגברת משהו... היה כיף"

"היי. נמאס לי קצת מהמזרח. אני בארה"ב. עכשיו אני בניו יורק-
כמו שאת בטח רואה מהתמונה על הגלויה. פעם ראשונה בניו- יורק.
אני עובדת במלצרות בפאב קטן ועמוס. נראה לי שאני אשאר כאן. את
נוסעת לאמסטרדם? איזה כיף! תהני. אוהבת, שני".

"מורי!!!! אני מתגעגעת אליך!!!! אתמול הייתי באמפייר סטייט
בילדינג! היה קצת מוזר... שמעתי זוג שדיבר על זה שהם היו כאן
לפני שנתיים ועוד היו תאומים. ראית איך שלחתי לך גלויה עם
התאומים עליה? תשמרי אותה! יום אחד היא תהיה פריט לאספנים!"

"אני בניו אורלינס. מדהים פה. אבל אני חולה אז אני לא ממש
יוצאת. הגנים פה מהממים וכל הזמן חם אז אני יכולה לשבת הרבה
ולראות את העולם מסתובב סביבי."

"וושינגטון מ-ד-ה-י-מ-ה. חוץ מהעובדה שיש קצת פשע בערבים היא
עיר די שלווה. היא ממש (אבל ממש!) לבנה וכיף לטייל בה ביום.
אני לא מטיילת הרבה כי אני נהיית דיי  עייפה דיי מהר. איך
בצבא?"

"טוב. נמאס לי מארה"ב. אמריקאים מסריחים. עכשיו אני בלונדון.
אני פה רק שבוע אבל נראה לי שאני עוזבת- יקר לי מדי. ראיתי
הצגה- היפה והחיה. זוכרת שהיינו רואות את זה בוידאו פעם? שוב
בכיתי בסוף. אל תצחקי עליי"

"הי חמודה. את בטח מתפלאת שאני כותבת לך שוב אחרי יומיים אבל
אני קצת חולה אז אני מחכה קצת עם הטיסה. אל תדאגי. אני רוב
הזמן בסדר אבל אני לא רואה הרבה מלונדון כי אני מנסה להבריא
כמה שיותר מהר מה שאומר שאני צריכה לשכב במיטה כמה שיותר.
אוהבת, שני"

"חזרתי לנפאל. נשאר לי עוד ממש קצת כסף אז אני משערת שתוך כמה
זמן אני אחזור לישראל. אני אוהבת אותך".




"בצער רב אנו מודיעים על פטירתה של ביתנו אחותנו ונכדתנו היקרה
שני מילשטיין. ההלוייה תתקיים..."








הכי הרבה תודות בעולם לאלון, שתיקן וחיזק עם המון סבלנות.