אני לא מכירה הרבה דרכים קלות. אז תקשיב טוב. עבר כבר הרבה
זמן, לא? לא. רק כמה חודשים. כמה חודשים שבהם אני מכירה אותך.
חודשים שבהם למדתי איך הירוק-אפור המוזר הזה של העיניים שלך
נראות.
חודשים שבהם שמעתי את כל מה שכבר היה להגיד. אם זה היה בשביל
לשבת ולשתוק ביחד. ולישון איתך. סתם לישון. לא היו לך בכלל
כוונות של לזיין אותי, אולי בגלל שידעת שזה מה שירחיק אותך
ממני.
הנשימות שלך, בקצב קבוע, כל כך רגועות. השיער שלך מחליק על
כתפי. הזרועות שלך סביבי. אלו היו שעות של שקט שהיה כל כך נקי
שפשוט סירבתי ללכלך אותו בדיבורים. דיבורים עלי או עליך או
עלינו.
אבל אין עלינו, אין ביחד. זה רק אני ואתה. אני שהולכת ובאה מתי
שבא לי. ואתה שתמיד תישאר. למה? בשבילי? מי אני בכלל. רק מלפני
קצת זמן אתה אמרת שאנחנו כאילו לא שווים, שנמאס לך להקשיב
ולסלוח. אבל מאז כלום לא השתנה. ואתה עדיין כאן, אחד מהדברים
הכי יציבים בחיי.
לא עבר הרבה זמן. רק כמה חודשים, חודשים שלי ושלך. איך שהיית
תמיד בא, בלי התראה, אלי הביתה כדי "לראות אותי מחייכת". זה לא
שחיוך שלי הוא כל כך מקסים, יפה, מיוחד או שנון. אבל אתה היית
בא. בא בשביל לראות אותו, ואותי ובשביל לפחות לחבק אותי עוד
קצת.
אני עדיין לא יודעת עליך כלום. אני לא שואלת שאלות. אתה מספר
לפעמים.  על אבא ואימא שלך ואחיך הקטן ועל ההיא, שפעם אהבת,
שלא היה לה כלום להחזיר לך חזרה.
השקט שלך, הוא יוצר אותי. תמיד אהבתי אנשים שקטים. אתה מדבר
בדרך כלל הרבה מאוד ותמיד מסתובב ומנסה להסביר הכל במילים. אבל
שאתה איתי אתה לא מדבר בכלל ואני מבינה לחלוטין.
אני לא מכירה דרכים להגיד את זה. זה בגלל שמעולם לא אמרתי זאת
בעבר. זה בגלל שלא היה מה להגיד. אז תקשיב טוב.
תקשיב טוב כי אני לא הולכת לחזור על זה פעמיים. תקשיב טוב כי
זה הולך להיות משפט ממש ממש עמוק שהולך לבטא את כל המהות שלי
ושלך, שלנו. תקשיב טוב מאוד כי זה הולך להיות מלא משמעות חזקה
ורצינית. המשפט הכי מרתק ששמעת בחייך.
אני אוהבת אותך.