אני כותב את כל זה ביומן וחושש שכל מי שיקרא את זה לבטח יחשוב
שאיזה חולה רוח  מזורגג כתב את זה, אך לא נכון הדבר. אני נשבע
כי אני שפוי בדעתי, וכל שאכתוב כאן אכן אירע.

עכשיו ה - 25/3/1888, חצות הלילה כשאני כותב את כל זה, ומה
שקרה הולך ככה - הכל התחיל ביום א' אחד. כדרכי בקודש ביום
המנוחה, אני הולך לפאב "הסוס ההולך" לדבר  קצת עם החברים,
לבזבז קצת כסף על הימורי סוסים שאף פעם לא  מביאים לי רווח
כלשהו, ולהסתכל על נשות לונדון העשירות המסתובבות להן במיטב
מחלצותיהן מול חלון הראווה של הפאב. אני מבטיח לכם שאחרי כמה
כוסות בירה, גם הנשים הלא נאות במיוחד מקבלות איכות משלהן.

הקיצור, בלי להסחף לנושאים אחרים שאינם קשורים למה שאני מתכוון
לספר, ביום א' אחד, סגרירי ואפרורי במיוחד, נכנסתי לפאב, עוד
לא הספקתי להתיישב במקום הקבוע שלי, וכבר נדבק אליי פול ריבס.
האמת, אני לא כל כך סובל אותו, ואפילו לא יכול להגיד למה, והוא
יכול להיות קרציה לא קטנה, אבל הפעם הדברים שאמר עוררו בי
עניין כבר מתחילתם.

פול המגעיל הזה, רק ניגש אליי וכבר הציע לי להרוויח 10 פאונד
בערב. רק שתבינו, בשביל להרוויח 10 פאונד, אני צריך ללקק לאיזה
1000 לקוחות בחודש בחנות הדגים המסריחה הזו שאני עובד בה. ב-10
פאונד לערב אני יכול להרגיש כמו מלך, ולצאת כל ערב עם בחורה
אחרת כמו אלו שעוברות מול חלון הראווה של הפאב, ועוד ישאר לי
עודף.

לכן, אתם לא יכולים להאשים אותי שהמשכתי להקשיב למגעיל הזה -
פול.

הוא לא הסכים להגדיד לי איך אני ארוויח את ה-10 מרשרשים האלה,
אז כדאי שאפגוש אותו באיזה פינת רחוב כלשהי בשעה 2300.

ניסיתי להראות שאני לא מתלהב כל-כך, ולכן אמרתי לו שאחשוב על
זה, אבל גם הממזר הזה, וגם אני ידענו שאני אגיע למקום המפגש
בשעה היעודה.
ב-2300, כמו שעון, התייצבתי היכן שקבענו. ירד גשם זלעפות ולא
היה איפה להסתתר, וביני ובין עצמי נשבעתי שאם החתיכת פול הזה
לא יגיע, אני הולך אליו הביתה וחותך לו את המה-שמו שלו, שבין
כה הוא לא יודע מה לעשות איתו.

קצת אחריי הוא הגיע גם כן, וקלקל לי את תוכניות החיתוך שהכנתי
לו. הוא רק הגיע, ומיד סחב אותי אחריו, והתחיל ללכת כל כך מהר
שבקושי הצלחתי להדביק אותו.
אחרי כמה דקות, כשאני מתנשם ומתנשף, ומקלל את הפול הזה, ואת
התוכניות שלו, הגענו לבית-קברות. ופל המשיך ללכת כאילו הוא
הולך לקניות ברחוב אוקספורד, ולא לתוך בית-קברות. כאן כבר
חשבתי שבטח הוא משוגע, אבל ה-10 פאונדס שהבטיח לי עדיין עמדו
לי מול העיניים. הוא אולי משוגע, אבל ידעתי שפול מקיים מה שהוא
מבטיח, ככה היה תמיד כשהפסיד בהתערבויות ובהימורים - הוא תמיד
שילם הממזר. רק בגלל זה המשכתי ללכת אחריו כמו איזה זנב של
מרמיטה מחורבנת, נרטב כמו עכברוש ביבים, אבל הולך והולך לי
בתוך בית-הקברות, מקיף את המצבות, ומבוסס בבוץ המזויין הזה.

כשכבר התחלתי להתייאש עצר פול ליד איזה קבר מזורגג של איזה
פלוני. לא ידעתי מי קבור שם מסיבה אחת - הקבר היה עדיין טרי,
כנראה נקבר באותו יום, ויכלתי לדעת שקבור שם מישהו רק לפי
תלולית העפר שהייתה מעליו ולפי שלט קטן שהיה תקוע שם בראש
הקבר.
עכשיו כבר ניחשתי מה פול רוצה שנעשה. כשהוא הוציא מהמעיל שלו
שני אתי חפירה מחורבנים שאחז והסתיר אותם כל הדרך, כבר הייתי
בטוח מה הוא מתכנן. הבן אלף יצאניות הזה רוצה שנוציא את הגופה
מהקבר.

עכשיו גם הבנתי למה הוא מוכן לשלם לי כל כך הרבה.
בעיתון, לפני כמה חודשים, זכרתי שקראתי איזה כתבה מטומטמת של
איזה עתונאי דפוק אחד, שטען שבית-הספר לרפואה של לונדון קונה
גופות טריות , כדי שהסטודנטים המזורגגים לרפואה יוכלו לחפור
בהם לפני שנותנים להם לחפור בגופות חיים.
כשקראתי את הכתבה לא האמנתי לעתונאי הזה, אבל עכשיו כבר התחלתי
לראות שזה באמת מה שקורה, ופול המגעיל הזה, הוא החופר.

תהרגו אותי, אבל ה-10 לירות עדיין קרצו לי. לא תאמינו לי כמה
שהייתי זקוק עכשיו לאיזה דפיקה טובה, והיצאניות בלונדון לא
מתביישות לבקש 2 לירות שאין לי עבור כל דפיקה.
מה אני אגיד לכם. אחרי כמה דקות של מחאה חלושה, והגדלת הסכום
ל-13 לירות, הסכמתי לחפור יחד עם פול.

זה לא לקח הרבה זמן. הקברנים המתרוממים האלה באמת מחפפים
בעבודה ולא חופרים את הקבר ממש עמוק. תוך 10 דקות הייתה לנו
גופה חמה "מהתנור", ארוזה ומוכנה למשלוח.עזרתי לפול לסחוב אותה
עד לשער של בית-הקברות, ומשם, אחרי שהסתרנו אותה מאחורי
אחד העמודים של שער הכניסה, פול אמר לי שהוא יסתדר בעצמו מכאן
והלאה. הוא שילם לי במזומן 13 מצלצלים, ושילח אותי לדרכי.

האמת, לא עניין אותי מה הוא יעשה משם והלאה. כל העניין הגעיל
אותי, ואפילו לא האמנתי על עצמי שהייתי מסוגל לעשות כזה דבר.
אבל אחרי שמצאתי את היצאנית האהובה עליי יותר מכל, ואחרי
ששילמתי לה תשלום על טיפול אקסטרה, תאמינו לי שהכל נשכח ממני.
אחרי כמה ימים, בדיוק כשנגמרו לי ה-13 לירות האלו, בא אליי פול
לעבודה, ואמר לי שהיום נפגשים בדיוק באותה שעה ובאותו מקום.

בטח שלא אמרתי לו לא. שאני אגיד לא ל-15 לירות (זה הסכום החדש
שסיכמנו עליו).
אני לא כל-כך טיפש כמו שאני נראה. החשבון שלי היה פשוט - אם
פול הגנב הזה, מוכן לשלם לי כל כך הרבה, הוא בטח מרוויח פי
כמה, אז למה לא נהיה שותפים?? למה שגם אני לא ארוויח יותר??

הקיצר. הפעם, אחרי שפול שחרר אותי, כשסיימנו את כל העסק המסריח
הזה של החפירה וסחיבת הגופה (ודרך אגב-הפעם זו הייתה גופה כבדה
ששקלה אולי איזה טונה, כמעט שברתי את הגב כשסחבנו אותה לשער
היציאה מבית-הקברות).

אז אחרי שהוא שחרר אותי, שיחקתי אותה כאילו אני מתרחק. הקפתי
את בית-הקברות, קפצתי דרך הגדר מהצד השני של בית-הקברות, וככה
הסתתרתי מאחורי אחת המצבות, ככה שאני יכול לצפות אחרי מה שפול
עושה, בהתחלה הוא רק המתין. אבל אחר-כך, אחרי 10 דקות בערך,
כשהיה כנראה בטוח שאני לא נמצא בסביבה, הלך לו כשהוא משאיר את
הגופה מוסתרת, וחזר אחרי כמה דקות עם מריצה כזאת, מהסוג
שסוחבים בה כל מיני דברים, כזאת שאף אחד לא יחשוד בו שהוא
מוביל בה גופה מסריחה בדרך לחיתוך.

הוא סחב ככה את הגופה לאט לאט עד איזה חצר נטושה כשאני ממשיך
לעקוב אחריו בזהירות שלא יגלה אותי, ושם הניח את המריצה, ושוב
פעם חיכה.
אחרי עוד כמה דקות, כשהתחיל כבר להיות לי מאוד קר, ועוד פעם
התחלתי לקלל את פול הזה, הופיע איזה מישהו, שילם לו כסף ולקח
את המריצה.
פשוט, אה פול, אתה מנצל אותי תמורת 13 לירות מסריחות, ובעצמך
אתה מקבל איזה בוחטה לא רעה של מצלצלים תמורת סחיבה נוספת של
כמה עשרות מטרים - אני אראה לך שלא עשו אותי באצבע.

כבר למחרת, ניגשתי לפאב, אפילו שלא היה סוף שבוע עדיין, אבל
ידעתי שפול יהיה שם כמו שהוא עושה כל יום, ושם סיפרתי לו בדיוק
מה ראיתי ובדיוק מה שאני חושב שצריך להיות העסק בינינו.

בהתחלה הוא קילל קצת, אחר-כך איים, ובסוף כשנרגע, הבין שההצעה
שלי מאוד הגיונית, ושחלוקה הוגנת של חצי חצי מה-50 לירות שהוא
גילה לי שהוא מקבל עבור כל גוש בשר היא הצעה נדיבה מאוד
מצידי.

מאז החיים שלי היו מסודרים. כל שבוע היינו מרימים בלילה 2-3
גופות אחרי שהיינו בודקים בצהריים שלפני אם יש קברים טריים.
כמובן שטרחנו גם לכסות את הקבר, כדי שלא יגלו חס וחלילה מה
שעשינו. את הגופה היינו מעבירים לאיזה דוקטור שנדמה לי שקוראים
לו מתיו אחד, שהיה פוגש אותנו ליד בית-החולים, מקבל את הבשר
הרקוב שכל כך רצה, ונותן לנו 50 מרשרשים במזומן.

את העבודה המחורבנת שלי בחנות הדגים שלא הכניסה לי אף פעם
כלום, ורק הפריעה לי לחיות עזבתי, והתחלתי באמת להנות מהחיים.
את כל היצאניות של לונדון עברתי, בכל הפאבים אני חושב שביקרתי,
ואפילו גיליתי איזה חומר חדש כזה, שאחרי ששואפים אותו לתוך
האף, מרגישים כמו איזה עשר מליון מצלצלים. זה שמכר לי את החומר
אמר שהוא מייבא את זה מאמריקה. הינקים האלו לא יודעים שום דבר,
זה בטוח, אבל כשזה נוגע להמצאת דברים שדופקים את הראש, בזה
לבטח הם הטובים ביותר.

בקיצור, עשיתי חיים משוגעים, על פול לא סמכתי יותר מדיי, אבל
הוא התנהג כמו ילד טוב, אז לא הייתה לי סיבה לדאוג.
הכל הלך בסדר, עד שיום אחד מה שחשבנו שלא יקרה - קרה, מה אני
אגיד לכם - כמעט נתפסנו.

הכל היה בטעות. נכנסנו לבית-הקברות, התחלנו לחפור כמו תמיד,
ולמזלנו הרע, איזה כפתור מחורבן, החליט לסייר דווקא ליד
בית-הקברות, מה יש לו לעזאזל לעשות שם. ולא רק זה.
בדיוק בא לו לדלוף קצת, אז איפה הוא לעזאזל עושה את זה - על
הגדר המחורבנת של בית-הקברות - בדיוק ליד איפה שחפרנו.

מה אני אגיד לכם, היה איזה מרדף מזוין, הכפתור הזה לא ויתר,
ורדף אחרינו בכל בית-הקברות המזוין כשהוא צורח וזועק, אז פול
היה חייב להשתיק אותו, והוא עשה את זה עם האת שהייתה עליו.

פול נתן לו מכה בדיוק על הרחרחן. שמענו איזה צליל לא הכי נעים,
ושם שכבה לנו גופה של כפתור, לא שונה מהגופות האחרות שחפרנו כל
לילה.
פול הסתכל עליי, ואני החזרתי לו מבט, ושנינו הבנו בדיוק מה
קורה כאן - הלילה יש לנו גופה בלי שנצטרך לחפור אפילו.

הפכנו את הכפתור לבר מינן מן השורה. הפשטנו את כל הבגדים שלו,
וקצת טשטשנו את הפנים כדי שלא יתפשו אותנו - וככה חסכנו לנו
עבודת חפירה מזוינת.האמת, לא היינו כל כך חכמים, משום שאת
המדים המזויינים של הכפתור זרקנו באיזה פח לא רחוק מבית-הקברות
- וככה, כל הכפתורים התחילו לחפש את הגופה של הכפתור באותו
אזור, קרוב לבית-הקברות. הם היו מסיירים שם יום ולילה, אוספים
כל מיני זבל שנראה להם כמו רמזים, ולא נתנו לנו לבצע את העבודה
שלנו בשקט.

אני שהתרגלתי כבר לחומר הזה שמכניסים לאף, לא יכלתי להסתדר
בלעדיו, והכסף שלי הלך ונגמר. גם פול, שהיה רגיל לסכומי כסף
גדולים התחיל להרגיש לחוץ, ולא רק זה - מתברר שהרופא- דוקטור
מתיו, שקנה את הגופות, גם הוא היה לחוץ על גופות חדשות, מה הוא
עושה
איתן?? אוכל אותן לארוחת צהריים, הממזר??

לעשות סיפור ארוך לקצר, החלטנו אני ופול שאנחנו צריכים קצת
לשנות את דרך יצירת הגופות.
מעכשיו אנחנו צריכים ליצור אותם בעצמנו...

בפעם הראשונה זה  היה קצת קשה - תפסנו איזה חסר בית אחד באיזו
סמטה - רק שהחתיכת בשר לא רצתה למות - כמה שנתנו לו מכות על
הראש, הוא המשיך לזוז ולהתפתל. לקח לנו כמה דקות טובות עד
שהבאנו אותו למצב הרצוי. תאמינו לי שלא הייתי עושה את זה, אבל

הייתי חייב את החומר הלבן המזורגג הזה.

ביחד, החלטנו אני ופול שזה לא עסק, ושאנחנו צריכים לבקש יותר
עבור העבודה הנוספת.
הרופא הסכים איתנו שאכן בגלל הוותק מגיע לנו יותר, ומעכשיו
שלשלנו לכיס 35 לירות כל אחד עבור כל גוש בשר.
הרופא רק ביקש שנשמור את החלק האמצעי של הגופה שלם, ואנחנו כמו
קבלנים מסורים השתדלנו לעשות את זה ככה.

אני לא רוצה לשעמם אתכם ולספר לכם איך שיכללנו את תהליך ייצור
הבר-מינן ככה שכמעט לא היינו צריכים להתאמץ עד שהפסיק לנשום,
או לשעמם אותכם עוד יותר ולספר לכם על הדרישות המוזרות שהרופא
השטן הזה התחיל להמציא - אשה עד גיל 30, או הזמנה מיוחדת של
ילד עד גיל 12. אבל לכל הזמנה כזו נקבע כמובן מחיר מיוחד, וככה
הסתדרו להם החיים עוד פעם.

הסתדרו אני אומר???  להיפך.
יום אחד חלה לו פול מרוב שתיה והתחיל לגסוס.
ביקרתי אותו בבית, וכשראיתי מה הולך להיות איתו - החלטתי שהגיע
זמנו להכניס לי גם כן קצת כסף.

עכשיו אני יכול לגלות לכם, שגם עם ג'ימי הוא עשה אותו עסק.
לפעמים הוא היה הולך איתי, ולפעמים עם ג'ימי. כמו שאמרתי לכם,
אני לא כל כך טיפש כמו שאני נראה, ולכן שמרתי את מה שגיליתי
אצלי בבטן, עד שאוכל להשתמש בזה, ועכשיו הגיע הרגע.
הקיצר, כשפול היה חולה, הגיע הזמן להחזיר לו ולהעביר אותו
לעולם שכולו טוב, ולידי אותו הרופא חולה הרוח, שיוכל לחפור בו
גם קצת ולגלות אם יש משהו בתוך הבשר הרקוב הזה שלו.

זה הלך מהר, אבל מה, פול לא היה טיפש. מסתבר שכשגילה שאני מריח
את החומר הלבן הזה, הוא חשב שלא יכול לסמוך עליי יותר, אבל לא
יכל להעיף אותי מהעסק שפתחנו, אז הוא הפקיד אצל איזה עורך-דין
מזורגג (אף פעם לא אהבתי עורכי-דין, ועכשיו יש לי סיבה טובה
לזה) איזה מכתב. העורך דין נצטווה, תמורת סכום כסף לא קטן, אני
בטוח, להביא את המכתב המחורבן למשטרה באם פול ימות מוות לא
טבעי, ייעלם או כל דבר כזה.

הקיצר, יום אחד מופיעים אצלי כמה כפתורים, מובילים אותי
לבית-הכלא, השופט שופט אותי, ואומר שמימיו לא שמע דבר כה
מזוויע, ונותן לי את גזר-הדין המזורגג שידעתי כבר מראש שזה מה
שייתן.ניסיתי להפליל את ג'ימי ואת הרופא שקנה את הגופות, אבל
אף אחד לא רצה להקשיב לי משום שלא היו לי הוכחות, וככה נגזר
גורלי הרע.
עכשיו חצות בלילה, מחר בשבע בבוקר יתלו אותי ויעבירו אותי
לעולם שכולו טוב כשכל לונדון צופה בזה כמו בהצגה מזוינת, ואני
כותב את מה שאתם קוראים במקום וידוי, אבל משום מה כל הסוהרים
במשמרת הזו צוחקים ומפריעים לי להתרכז, ואתם יודעים למה הם
צוחקים??

בואו אני אגיד לכם למה הם צוחקים, הם צוחקים על חשבוני
הכפתורים המזוינים - מתברר, שלבית-הסוהר המחורבן של לונדון יש
איזה הסכם מזוויע עם בית-הספר לרפואה המזורגג של לונדון, שכל
מי שנתלה עובר ישר אליהם, ועוד לפני שהגופה מתקררת הם חותכים
אותה, זה מה שמחכה לגוף המסכן שלי בעוד כמה שעות, לזה הם
קוראים צדק, הבני-ז.