לך...

ואהבתי אותה,
כל כך,
כפי שמעולם לא אהבתי,

וכאבתי עליה,
כל כך,
כפי שמעולם לא כאבתי,

כשאיבדתי אותה.

מסוגל לחיות,
בלי חיבוקיה ונשיקותיה,
אני מניח, אני מקווה.

אך אאבד את מקומי,
את תפיסתי במציאות,
את רצוני לחיות,
את נפשי,
את לבי,
אם אאבד אותה,
לחלוטין.

היא האור שמדריך אותי,
ההרגשה המבטיחה בדרך לאור בסוף המנהרה,
הנפש שגורמת ללבי לזרוח,
היא זו,
זו שאני אוהב.


היא זו, שמהווה המרחק,
ביני לבין קופסת כדורי שינה,
בין החיים למוות,
בין אובדן לאושר.

היא זו שאני אוהב,
היא זו שאיבדתי,
היא זו,
שאני אוהב.

לך... עדיין כואב ואוהב...