"למה עשית לי את זה? למה?!?"
הוא צעק עליי, ואני רק התכנסתי בתוכי.
"רק תסבירי, מה היה הקטע שלך? נהנית מזה? מזה שמבוגרים נותנים
לך יחס?" הוא המשיך לצעוק עליי, ואותו קול רומנטי ומושך שהיה
לו עד עכשיו הפך לקול מאיים.
לא יכלתי לענות לו, לא היה לי מה לענות לו, הוא כל כך צדק,
באמת לא הייתי צריכה לעשות את זה, אבל מה יכולתי לעשות? ככה
אני אוהבת, אני לא יכולה להסביר את זה, אבל ככה זה.
היינו שם, בחדר הכתום שלו, הוא עמד וצעק ואני רק ישבתי שם על
המיטה השחורה ולא אמרתי כלום.
כל צעקה נשמעה לי כמו צפירה, אחרי כל צעקה התכנסתי יותר בתוכי,
נסגרתי יותר, כבר לא יכולתי.
"בבקשה, תפסיק" לחשתי לו, בלי שישמע, רק עם השפתיים, בלי קול.
ישבתי עם רגלים צמודות לגוף על המיטה, בקצה המיטה. ניסיתי
להצמיד את הרגלים כמה שיותר לגוף, שלא יראה אותי, או את מה
שנשאר ממני. את הראש שמתי על הרגלים והסתכלתי על הריצפה ומכל
הבחור המושלם שעמד מולי ראיתי רק זוג נעלים.
והריצפה הזאת, הרצפה הקרה והחשופה שכולם יכולים לדרוך עליה
מתי שהם רוצים או לכסות אותה בשטיח אם היא לא נראית טוב
בעיניהם, הרגשתי כמוהה.
לרגע הוא הפסיק לצעוק, ובחדר הסתררה דממה, אבל לא דממה שקטה.
המשכתי להתסכל על הריצפה, לא העזתי להרים עיניים, גם לא היו לי
כוחות נפשים להסתכל עליו.
במקום הנעלים שעד עכשיו ראיתי הופיעו פתאום פנים. פנים יפות,
שלוות, שלא נראות מאיימות, לפני ראיתי פרצוף מושלם, עם עיינים
חומות, זקן צרפתי ושיער שחור.
הוא הסתכל לי בעיינים, אבל אני לא רציתי להסתכל בשלו, חיפשתי
מפלט, חיפשתי נקודה אחרת להסתכל עליה, לא יכולתי להסתכל לו
בעיניים.
"היי, תסתכלי עליי" הוא אמר לי בקול מלאכי כמו פעם, נורא רציתי
להסתכל עליו, כמו פעם, כמו פעם בשיחות הארוכות שלא נגמרו, כמו
בכל הפעמים שנסענו לעיר לקנות בגדים או לאכול פיצה.
אני שתקתי והוא המשיך לדבר "נשמה, אני מצטער שאני ככה צועק,
אבל אני לא מסוגל, אבל את עבדת עליי, שיקרת לי בעיניים, ואם זה
היה פעם אחת עוד היה אפשר לקרוא לזה טעות- אבל זה היה יותר
מיזה".
לא היה לי מה להגיד,הרגשתי כאבים בחזה, בלב, והוא המשיך.
"אני כל כך אוהב אותך, את לא יודעת עד כמה, אבל את קטנה, אני
יכול להיות אבא שלך"
"אתה לא יכול להיות אבא שלי, אבא יש רק אחד, ושלי מת" פעם
ראשונה שאמרתי משהו בשיחה הזאת בקול ועוד אמרתי משהו על אבא,
כמה לא קשור מצידי.
עצמתי את העיניים חזק, סגרתי הכל בפנים, רק לא לבכות, לא
להראות סימני חולשה.
הוא התקרב אליי, יכולתי להריח את הבושם שלו, הוא התקרב עוד
וחיבק אותי, הרגשתי איך היידים שלו עוטפות אותי, כבר לא יכולתי
לשמור כלום בתוכי- זה היה חייב לצאת.
התחלתי לבכות, אבל לא בכי תינוקות, בכי חרישי שרק לפי הדמעות
באמת היה אפשר לדעת שאני בוכה.
חיבקתי אותו בחזרה, הרגשתי כוח, כוח שכמותו לא הרגשתי במשך
הרבה זמן.
השתחררנו מהחיבוק והסתכלו אחד לשני בעיניים, הורדתי ממנו את
העיניים, היו לו עיניים מאושרות מדי, כמו שלי היו פעם, זה היה
קשה מדי להיזכר בזה. הוא שם את האצבעות שלו על הסנטר שלי והרים
לי את הראש כך ששוב המבטים שלנו יפגשו.
הוא לא נתן לי לברוח, רק להסתכל לו בעיניים.
"אני ממש מצטערת" אמרתי לו בקול חרישי וצרוד.
"גם אני" הוא אמר.
הוא התקרב אליי, ונשק לי בשפתיים, נשקתי לו בחזרה.
הנשיקה לא נגמרה, לאט לאט, נשכבנו על המיטה.
הוא נשכב מעליי, הוא התחיל לגעת בי, הוא נגע בכל מקומות שאיש
לא נגע עד היום, ואני רק שתקתי
"מתנת פרדה" חשבתי לי, "מתנה אחרונה לפני הסוף".
אחרי שזה נגמר הוא נשכב לידי ופרש ידיים.

                           

אחר כך, בחדר, לקחתי את האקדח, אותו אקדח שלקחתי מהמשטרה, אותו
אקדח שהרס לי את החיים באמצע החיים.
העברתי את היד על האקדח, הרגשתי את הקור שלו, הקור צרב לי
ביד.
לקחתי אותו, קירבתי אל הלב, שהיה כבר במילא פצוע וכואב.
החזקתי אותו קרוב אל הלב, רציתי לגמור הכל אבל לא יכלתי, לא
רציתי שהם יראו עוד הלוויה, לא רציתי לגרום עוד סבל, אבל איך
אני יכולה להמשיך לחיות פה?
האקדח נשאר צמוד ללב.
לפתע הדלת נפתחה, והוא עמד שם מולי.
הוא בא עם ורדים, זר ורדים לבנים, כי ככה סיכמנו בנינו, שלבן
זה צבע יפה, שתמיד מראה על שמחה, לעומת אדום שמראה גם על דם
וכאב.
אותו מבט מאושר שהיה על הפנים שלו בשניה הראשונה הפך להיות
מופתע ומבוהל.
הוא הפיל את הורדים. ראיתי איך הם נופלים ונופלים, בלי אף אחד
שיעצור בעדם, אף אחד לא רצה להציל אותם, כי הם לא היו חשובים
"בסך הכל ורדים" היו אומרים אח"כ...