על ידי חרוטים סימני הכאב.
הכאב מוציא אותי משלוותי, אם רק הייתה לי שלווה אי פעם. אני
מרגישה את הכאב הפנימי גודש את כולי, מתפרץ וסוער, כמו גלים
המתנפצים בכאב על סלעים לחופי ים. ואני מחפשת את הדרך לפרוקם
החוצה. אני מרגישה כאילו אם אתרגם את הכאב הפנימי - את
התכווצות הלב וסחיטת הקיבה לתוך כאב רגיל ופיזי, יוקל עלי. לכן
אני חורטת את הכאב בבשרי, שורטת את זרועותי בצפורני, מורטת
קבוצות שיער מראשי, נושכת אותן וטועמת את טעם דמי, מעבירה לאט
לאט את הסיגריה מהכף עד המרפק, מתענגת על תחושת החום והצריבה
ובו זמנית מהדקת את כף ידי בעוצמה מרוב כאב.

למדתי את השיטה הזאת לפני משהו כמו שנתיים, אחרי ששכבתי עם בעל
המספרה מהבית ממול. הייתי אז בת משהו כמו שתים-עשרה, אבל נראתי
הרבה יותר מבוגרת. אמרתי לו שאני בת שש-עשרה, אני חושבת שהוא
החליט שאני משהו באמצע. הייתי אוהבת להביט בו שעות על גבי שעות
דרך קירות הזכוכית הענקיים, לראות איך הוא גוזר את שיערן של
הנשים היושבות בחוסר אונים, עטופות במגבת. ככל שהשער היה ארוך
יותר כך המתוגגתי מהמראה יותר. הוא הבחין בי עומדת שם אבל לא
היה מגרש אותי. פעם אחת כשלא היו לו לקוחות, הוא הזמין אותי
לשבת לשתות אתו משהו. ישבנו ודברנו. בקשתי ממנו סגריה וכך זה
התגלגל...
אני אף פעם לא מתחרטת על שום דבר. זה חוק אצלי. אבל אז עוד לא
ידעתי להתמודד עם דברים כאלו. בקיצור הרגשתי את כולי מוצפת
במיליון תחושות שונות שבו זמנית עקצצו אותי מבפנים וגרמו לי
לאי נוחות מחרידה. תמונה אחת נחרטה עמוק בזכרוני ולא הצלחתי
להפתר ממנה: מראה קווצת שערות המתחילה להאפיר שהייתה מונחת
מאחורי אוזנו של הספר ולבסוף השתחררה מאחיזת האוזן בזמן שהוא
גמר בתוכי. עקבתי כל הזמן אחרי קפיצותיה של השערות האלו,
והתמונות האלו כל כך חדרו לתוכי שלא יכולתי להפטר מהן. זה ממש
הטריף אותי.
בקיצור קניתי קופסאת נובלס ועישנתי מתוכה שלוש-עשרה סיגריות
בזו אחר זו, עד אשר התמוטתי מכאב בטן ובחילה. מצאתי את זה מאוד
משחרר, להתפתל מכאבים מוחשיים, להרגיש את הקיא עומד בגרוני
ולדעת שזו סתם ארוחת הצהריים ולא איזה גוש של דמעות שורף
בגרון. מיהן הדמעות האלו, מאיפה הן באות? לא מכירה אותן. אני
אף פעם לא בוכה.
אני בחורה חזקה. אני יכולה לכבות על כף ידי חצי קופסא של
סגריות מבלי להשמיע ציוץ. אבא שלי פעם עשה לי שבר פתוח ביד ולא
הוצאתי הגה.

אני מאוד חזקה, אבל לא כמו הגברים. מי שיש לו זין הוא הכי חזק.
אף אחד לא לימד אותי, למדתי את זה בעצמי. כשהייתי בגן דודי
הראה לי את הזין שלו, לי אין כזה, הוא אמר, בגלל שאני בת,
ולבנות אין זין. זין זה מה שיש לבנים. ראיתי שלאבא שלי שיש
זין. לפעמים, בלילה כשהתינוקת הייתה בוכה ולא הייתי מצליחה
להשתיק אותה, הוא היה בא לחדר שלנו ערום כדי להשתיק אותה.
לפעמים כשהוא היה בא, ראיתי את הזין שלו ענק וזקוף, ואז לאט
לאט הוא התדלדל וכאילו נשאב אל בטנו ונתדמה לזין של דודי.
הבנתי שאבא שלי חזק יותר מאמא שלי, ודודי יותר חזק ממני בגלל
שיש לו זין, ולנו אין. חלמתי שגם לי יהיה זין. ברור שדי מהר
הבנתי שזה טיפשי, כי או שנולדים עם זין או שלא. אני נולדתי
בלי, ואף פעם לא יהיה לי. אני מבינה את זה, אל תחשבו אני בחורה
נבונה. זה מה שתמיד כותבים לי בתעודות. "לא מממשת את הפוטנציאל
שלה". זה אומר שאני יכולה אבל לא עושה עם זה מספיק. זה אומר
שאם הייתי חרשנית הייתי נשארת בהקבצה א' ולא היו שולחים להורים
שלי מכתב.

אבל במקום לחרוש על טריגונומטריה אני חורשת את זרועותי
בציפורניים. במקום להחדיר לראשי המעורפל מכאב את סודות הפיזיקה
הוקטוריאלית אני מרשה לדודי להחדיר את הזין שלו לתוך הוגינה
שלי. הוא צובט את הפטמות שלי עד כאב ואני נושכת את שפתי גונחת
מכאב, מרגישה את הכאב הזה מתפשט בתוך גופי, שורף את כולי
ומעוות את פני. אני שורטת את גבו, מותירה בו חתכים עמוקים. אני
שונאת אותו.
אני שונאת את כולם. אני מרגישה שאני כל כך טובה, כל כך זכה והם
מטנפים אותי. אני נוח "איש צדיק תמים" מוקפת חלאות. אני כמהה
למבול שיבוא ושיטוף את העולם מכולם, ויותיר אותי ואת החיות
הטובות בעולם נקי. ואז פתאום חודרת לתוכי ההבנה שכולם בסדר. מי
שלא בסדר זה אני. וכשאני מבינה את זה, אני שוב נכנסת למעגל של
שנאה עצמית.

הייתי רוצה לתלות את עצמי על ענבל של פעמון ענקי. וברגע שהגופה
שלי תפרד מן הקרקע וגופי ינוע בחופשיות באוויר נשמתי תעזוב את
גופי לצלילי צלצול רם שיאסוף סביבי את כל מכרי. אני רוצה
שיעמדו מעל הקבר שלי והמחנכת תגיד בבכי שהיה לי פוטנציאל. אני
רוצה להתעופף מלמעלה ולראות את דודי אומר שהוא אוהב אותי. ואת
אבא עם הזין המדולדל שלו בוכה כי עכשיו לא יהיה לו על מי
להוציא עצבים.

הכנתי לי שתי כוסות פלסטיק מהמטבח. באחת שמתי סתם מי ברז
ובשניה אקונומיקה ישר מהבקבוק. סדרתי הכל יפה על המגש. בחדר
ליד אבא מזיין את אמא. אני שומעת אותה כמעט צועקת והוא גונח
בקולות. סובבתי את המגש כמה פעמים כך שלא אדע מה יש באיזו כוס.
עכשיו באופן מיקרי אבחר במה שהגורל מיעץ לי. אשתה את מה
שאקח...

אני לוקחת את הכוס שקרובה אלי ומתחרטת. משנה את בחירתי, ובסוף
חוזרת לכוס שבה בחרתי מלחתחילה. אני מחזיקה את הכוס בידי. אין
צורך לקרבה לאף בשביל להרגיש את ריח הכלור החריף, כמו בבריכה
אבל חזק הרבה יותר. זה מה שהגורל זימן לי. עכשיו אני צריכה
לשתות. אני מרחרחת. לא, לא טעיתי. היו מונחים לפני החיים
והמוות ובחרתי במוות. אני חזקה. אני יכולה לעשות הכל. אני
יכולה להשען על רדיאטור חם. אני יכולה לתת לדודי לזיין אותי
בתחת. אני אף פעם לא בוכה וזה משגע את אבא שלי והוא מרביץ עוד
יותר חזק אבל אני אף פעם לא בוכה. כי אני חזקה.
אבל אני לא מסוגלת. משהו שורף אותי מבפנים. משהו עולה מתוכי,
גאות של משהו חריף ששובר אותי מבפנים עולה מתוכי. זה יותר גרוע
מקיא. משהו מתוכי מעוות את פני, אני כורעת על הרצפה. אני
מרגישה את עצמי מתנפצת לרסיסים מבפנים ונקרעת מבחוץ. אני
מסוגלת לעשות הכל חוץ מלגרום לזה להגמר. אני אמשיך לחיות עוד
ועוד. אני אתחתן עם משהו כמו אבא שלי ואזדיין איתו בחדר ליד
הילדים שלי שלא יממשו את הפוטנציאל. אני אהיה זקנה בת ארבעים
שתדבר על האינפלציה ועל מסכה לשער. אני יכולה הכול, אבל אני לא
יכולה לגרום לעצמי למות.
אני חלשה, אני נשרפת - משהו שובר לי את הצואר, שורף את הושת
והלחיים. אני מבריחה יבבה.
אני בוכה?