מלחמה, המלחמה לעולם לא משתנה. קץ העולם הגיע כמצופה, אוכלוסיה
גדולה ולא מספיק משאבים. רוסיה שלחה פצצת אטום על ארה"ב. לפני
שפגעה הפצצה באדמה, כבר שלחה ארה"ב את מטוסי החמקן שלה מצוידים
בפצצות אטומיות. הכאוס הנוצר הרים  את כל מטוסיה של כל מדינה
מפותחת לאויר. מדינות רבות שהתכוננו ליום, הכניסו את בחירי
האוכלוסיה, אנשים שחיו רחוק מספיק ממרכז המלחמה שרדו אף הם.
ב-48 שעות צומצמה אוכלוסית כדור הארץ ל500000 נפשות (אנושיות)
הקרינה אף עוותה אנשים, הפכה אותם למפלצות, גולים. מאפר המלחמה
התרוממו חיות שונות,  האכזרית והחזקה בהן היא טלפי-המוות
העצום. יצור מקורנן בגובה של כ2.5 מ' בממוצע. ידיו של
טלפי-המוות נושאות ציפורניים קטלניות באורך של כ25 ס"מ. שיניו
ארוכות ומבט עיניו מהפנט. למרות גודלו העצום טלפי-המוות זריז
ביותר. מעטים נתקלו במפלצת ושרדו.



הבטתי בו. מבטו הריק של סיימון, פניו החיוורות,נשימתו הבלתי
מורגשת, הם סיפרו לי הכל. "מנת יתר?" שאלתי את הרופא שנכנס
לחדר. "אני חושש שכן". יצאתי מהחדר ומבניין המרפאה ההרוס. הגשם
החורפי טיפטף ברעש עצום על שריון הברזל שלי. הייתי גאה מאוד
בשריון הזה, שהיה כל מה שנשאר לי מאבא שלי, הלכתי לכיוון
הקזינו של משפחתי,משפחת בישופ. עברתי ברחובותיה של ניו-רינו
והבטתי לצדדים. מלפני ראיתי את סינדי, אחת הבחורות של מיסי
קיטי. היא הייתה יפה בצורה יוצאת מן הכלל. עיניה העצובות ומשאף
הג'ט בידה הזכירו לי מיד את סיפור חיה. אבה שלה הכה אותה, ואמא
שלה שכבה עם המאהבים שלה ממש מול עיניה. כאב לי לראות אותה
ככה,מפני שהגיע לה יותר. היא הייתה אחד האנשים הטובים היחידים
בעיר הזאת שהרגשתי שאני יכול לדבר איתם. מאז שהוקמה כאן בצפון
קליפורניה כ-40 שנה אחריי המלחמה הגדולה ניו רינו הייתה פנינת
המדבר, עיר של הימורים ואורות, סמים וזונות, קרבות אגרוף
מסעירים ומרכז יצוא הפרנו של העולם החדש. בעוד הרהרתי בחיה של
סינדי התחלתי לחשוב על איך היה העולם לפני 150 שנה,לפני
המלחמה. שדות ירוקים,עצים,חיות שונות  ואנשים כיסו את העולם.
נכנסתי לבית הקזינו שם ישבה אמי אנג'לה בישופ. "קראת לי?"
שאלתי. "כן ילד" היא ענתה.
המשך יבוא...