היא הייתה לבנה לגמרי, ללא קישקושים או כתמים. היא לא הייתה
הכי מפוארת או יקרה, להפך היא הייתה עלובה וזולה אך עובדה זו
לא הפריעה לי לאהוב אותה- את חולצת המזל שלי.
קיבלתי אותה מחבר שחזר מחו"ל, הוא אמר לי שזה משבט הזולובולו
בטקחסיטגן אבל הפתק שהיה רשום עליו 88 אחוז כותנה בעברית הסגיר
שהיא מאיזה שוק פשפשים מהארץ, אבל לא היה אכפת לי כי בליבי
הרגשתי קשר עצום לחולצה הזאת ולמרות שטרם לבשתי אותה ידעתי כבר
אז שהיא חולצת המזל שלי וכעבור זמן לא רב התברר לי שאכן כך
הדבר. בפעם הראשונה שלבשתי את החולצה מצאתי חמישים שקלים
ברחוב, פעם אחרת שלבשתי אותה מצאתי כלב אבוד וכשהחזרתי אותו
לבעליו הוא נתן לי הרבה כסף, כשלבשתי אותה הצלחתי בראיונות
עבודה ובפרויקטים חשובים והשיא היה כשהייתי אמור לטוס ליפן
בענייני עבודה אבל כשלבשתי את החולצה התחלתי להרגיש לא טוב
וביטלתי את טיסתי ולמחרת בבוקר גילית שהמטוס התרסק ולא נשארו
ניצולים.
לא הייתי נותן לאף אחד לגעת בחולצת המזל שלי. פעם מישהו שפך על
החולצה בטעות קצת קולה עליה בקולנוע ואני הגבתי באלימות פיסית
קיצונית מיידית.
יום אחד כשפתחתי את מכונת הכביסה גיליתי שהכל ורוד. לא הבנתי
את חומרת המצב עד שראיתי ליד התחתונים והגרביים שפעם היו לבנים
ועתה הם ורודים את חולצת המזל שלי ורודה!
מיד העפתי את כל הבגדים מן המכונה לחפש אחר האשם, את הפושע שאם
אשים עליו את ידי יהיה דינו מוות, ואז ראיתי אותם- זוג גרביים
אדומות, הם נתנו בי מבט מסכן וביקשו את רחמי. ניסיתי להיזכר אם
אני זה ששם אותם במכונת הכביסה או שמא זחלו לבד רק בשביל להרוס
לי את חולצת המזל, לאחר זמן רב במאמץ להיזכר הייתי בטוח שלא
אני שמתי אותם והייתי בטוח שהגרביים הרשעים האלה התגנבו
למכונה, זרקתי אותם בעוצמה על הקיר והם נמרחו על הריצפה. בצד
השני של החדר ראיתי את חולצת המזל שנעצה בי מבט עצוב כאילו היא
יודעת מה אני עומד לעשות ומבקשת ממני שלא אעשה זאת, אך שום דבר
לא יכל לעצור את זעמי, הלכתי ותפסתי את הגרביים וקרעתי אותם
לגזרים במו ידי. מבטם המסכן התחלף במבט של כאב עד שנעלם לגמרי
והם נותרו רק פיסות בד ללא מבט. הבטתי בחולצת המזל שלי, מבטה
היה רותח וניכר שהיא כועסת עלי אבל לא הבנתי למה, התקרבתי אליה
והיא זזה ממני במהירות, ראיתי שדמעות זולגות מכותנתה, הצטערתי
שהיא הייתה צריכה להיות עדה לדבר הנוראה שעשיתי לגרביים וחשבתי
שבגלל זה היא בוכה , ואז שהסתכלתי עליה והסתכלתי על מה שנשאר
מהגרביים הבנתי הכל.
החולצה הייתה עצובה כי היא העמידה אותי במבחן ולא עמדתי בו.
היא רצתה לראות אם עדיין אוהב אותה גם בצבע אחר ואם זה ישנה לי
בכלל והיא תכננה הכל מראש עם הגרביים.
לקחתי קופסת נעליים, הנחתי בתוכה את שאריות הגרביים וירדתי
לחצר ושם קברתי את הגרביים כשבכל הזמן הזה החולצה הסתכלה
מהחלון ובכתה.
מדי יום ויום אני יורד לקבר של הגרביים ומודה להם על כך שלימדו
אותי שעור חשוב בחיים. הם לימדו אותי שגם חולצות וגם בני אדם
צריך לשפוט לפי הפנימיות ולא לפי המראה החיצוני ושאין להפלות
אף מיעוט לרעה רק בגלל שהוא שונה או שמשהו לא מוצא חן בעני
אצלו או בגלל שהוא לא כמו שרציתי שיהיה.
מדי יום אני יורד לקבר וחושב על המעשה האמיץ של הגרביים
שהקריבו עצם רק בשביל שאני אהיה אדם טוב יותר.
ובאשר לחולצת המזל הורודה? לא לבשתי אותה יותר,
מה אני, הומו?