-א-


"5.30 ללחם?!" צעקתי בלי רחמים על המוכר המסכן.
זה לא אשמתו. הוא בסך-הכל ממלא הוראות.
יצאתי בתסכול מפתח המאפייה.
"למה הם חושבים שאני מעדיף לשלם 5.30 על לחם, מאשר ללמוד איך
לאפות ולהכין בעצמי לחם?!" צעקתי על עובר אורח.
פניתי אל הרחוב בצד השני של הכביש.
אולי שם אני אמצא ישועה.

נכנסתי אל החנות של חיים וסגרתי את הדלת בשקט, כדי לא להפריע
לחיים, במקרה שהוא ואשתו מנצלים את הפסקת הצהרים ל"פעילות
תרבותית".
מאז שאשתו נכנסה להריון הוא נעשה חרמן לאללה.
אמרתי לו כבר כמה פעמים "חיים, תן לילד המסכן לנוח," אבל הוא
רק צחק וקרא לאשתו.

ניגשתי לאזור מוצרי המאפה והרמתי כמה ככרות לחם.
בדרך החוצה השארתי לו שטר של 50 על השולחן.
במילא כשהילד שלו יגדל, חיים יאלץ להוציא סכום לא קטן על
ביקורי פסיכולוג.

צעדתי לאט לאורך שאר הרחוב, והסתכלתי בחלונות הראווה של
החנויות מסביב.
חלקם הגדול לא החליף את התצוגה מאז העלייה השנייה, אבל במילא
זו גם הפעם האחרונה שמישהו נכנס אליהם.
הגעתי לסוף הרחוב ועצרתי מול הבניין שלי.
5 שנים אני גר כאן ועוד לא שמעתי דייר אחד מתלונן. חוץ ממני.
יש לי חשד נורא שבעל הבניין דואג לסמם אותם עם העשן הורוד הזה
שיוצא מהכיור כל לילה בזמן החדשות. טיפשים.

חיפשתי בכיס המעיל את המפתחות שלי.
"לא הם נעלמו?" חשבתי לעצמי.
"טוב, לא צריך להיכנס לפאניקה, יש תמיד את החלופי."
הרמתי את העציץ ליד הדלת, וכמובן במסורת המזל המעולה שלי גם שם
לא היה מפתח.
הכנסתי שוב את ידי לכיס והוצאתי את כל מה שהיה בתוכו.
מצית. תמונה ישנה. ציור של לב.
אין מפתחות.
אספתי במשך רבע שעה את כל התסכול וכל הזעם שיכלתי למצוא בתוכי,
ולבסוף נכנסתי בכל הכוח בדלת.
היא נשברה לשניים.

אחרי שעה בערך התעוררתי.
מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה.
נוזל אדום היה מרוח בין אצבעותיי.
ניסיתי בכל הכוח להרים את עצמי, אבל איבדתי כל תחושה ברגליים.
הרגשתי חסר אונים. רציתי לצעוק, אבל לפי השעון שהיה תלוי מעליי
השעה הייתה שמונה.
כבר אין עם מי לדבר.

סחבתי את עצמי אל הספה והרמתי את עצמי עליה. רציתי כל כך
לישון.
מחר אני כבר אדאג לדלת, למפתחות, לחיים. להכל.
מצמצתי כמה פעמים, ואז נרדמתי.

הרגשתי תמיד איך הכל נוזל לי בין הידיים, אבל אף פעם לא עצרתי
לבדוק מה בדיוק נוזל.


-ב-


התעוררתי בחלום.
אותו חלום שאני חולם כל לילה כבר כמה שנים.
התיישבתי על הכיסא שלי בשולחן.
כל אורחי המסיבה כבר הגיעו הרבה לפני.

אותה הרגשה. כאילו שאני כבר מכיר אותם הרבה שנים. את המלכים,
את המלכות, את שאר החיות שתרחו לצאת מביתם ולהגיע.
הוצאתי את הספר מהכיס והתחלתי להקריא להם.
הם תמיד הקשיבו לי.
הנהנו עם כל משפט. צחקו מכל הבדיחות. תמיד היו כל כך מאושרים
מהספר.
אחרי זה הגישו לנו את אותו אוכל שכבר הכרתי מאיפשהו. זה לא היה
כל כך חשוב להם. הם היו יכולים לאכול את זה כל יום בחיים שלהם
מבלי להתלונן אפילו פעם אחת.
אני אישית הייתי נשבר אחרי כמה זמן.

אחרי שסיימנו כולם קמו והלכו לדרכם.
אני נשארתי לשבת קצת על הכיסא האפור שלי.
ישבתי בו כל כך הרבה פעמים בעבר, שהוא כבר שינה צורה.
הספקתי לחשוב על הרבה דברים ב5 הדקות שישבתי שם ובהיתי בפסל
באמצע השולחן.
"לב שבור," אמרתי לעצמי.

קמתי והתחלתי לצעוד אל עבר היער.
אחרי כמה דקות נעלמתי.

התעוררתי שבוע אחרי המסיבה באמצע החדר.
כבר יכלתי להרגיש שוב את הדם זורם ברגליי.
התיישבתי וניסיתי בכוח לסדר את השיער.
הסתכלתי על שברי הדלת שלא זזו בכלל.
ראיתי את כתמי הדם על הידית.

כולם כבר הגיעו לנקודה שבה אני נמצא היום.
עובדה, כולם משום מה יודעים על זה הרבה יותר ממני.
הפסיכולוג שלי, הטבח בבית המלון, הילדים האדומים האלו ליד בית
הקולנוע.
אפילו האישה המוזרה הזאת שמתקשרת אלי פעם בשבועיים מאיזו אגודה
בשם "המרכז לבריאות הנפש".

קמתי ולהלכתי לארון הבגדים לבחור חולצת שבת חדשה.
נמאס לי לחכות למשהו שלא מגיע. אמרו לי שצריך הרבה סבלנות
בשביל זה, אבל אם כולם יודעים יותר ממני, למה הם כולם כל כך
אבודים?
התלבשתי ויצאתי החוצה.

הרחוב היה יחסית שקט.
מרחוק ראיתי את חיים מקופל מעל גופה של אישה בהריון.
דמיינתי איך אני ניגש אליו, מציע עזרה, מעודד אותו. אבל
כשהגעתי אליו, פשוט המשכתי ללכת.
שמעתי אותו ממלמל משהו בבכי, אבל לא הסתכלתי אחורה.

כל החנויות היו סגורות, ועל כל דלת היה תלוי אותו שלט.
"סגורים עקב לב שבור. אנא, אל תחזרו לעולם."

התיישבתי על הספסל מחוץ למאפייה.
"5.30  ללחם זה לא יקר כל כך," אמרתי לעצמי.
נשכבתי על הספסל ועצמתי עיניים.
רציתי לחזור למסיבה.
שם מבינים אותי. שם מרגישים את מה שאני מרגיש.
בעולם העצוב, ששייך רק לי.

מלכים, מלכות, וחיות אחרות.
כולם סביב הלב השבור שלי.