פניה הרכות החווירו.
הוא היה כל כך צעיר. כל כך לא מוכן.
לרגע אחד חשבה שתיפול אחורה, אך ברגע האחרון תפסה עצמה, וניסתה
לחשובה על משהו אחר.
כמה שנים לא היו בקשר.
לא שינה דבר.

היא הלכה מספר צעדים קדימה. חזרה. ושוב, כמה צעדים.
רגליה כאבו.
עיניה צללו רחוק מן המציאות.
שוב נתקלה בדמותו.

בבית הוריו. הוריו החיוורים.
היא ניסתה למצוא נחמה.
על פני מילים חסרות משמעות, כעת.
מעל כוס קפה חם, ואיזה מילה לגרש את הכאב המר. אין.
הם רק רצו לדעת. למה הלכה.
הוא לא שכח.
היא תמיד היתה שלו.

היא קמה וביקשה את סליחתם. רק לצאת החוצה.
הבכי לא נעצר.
בכי על מה? על רגשות אשם? על הטעם המחניק שהותירו זיכרונות
מתיקות?
היא סגרה את הדלת והשאירה אותם שם. מאחוריה. מחובקים אחד על
השני.
והבכי לא נעצר.

הדרך הביתה שמעה את קולו.
קולו המאושר קורא לה. והיא נסגרה.

מן המקרר הוציאה בקבוק מים מינרליים, סובבה את הפקק, והניחה
אותו על השולחן.
הכדורים כבר לא מדחיקים את העצב.
והנה הוא מולה.

פניה הרכות החווירו.