בימים לא שקטים, קור קדרות וגם עצב.  מפיגי השלווה כדורי
הרובים.
ממילא לא שקט ממילא יש פה עצב.  אך אותם מרצחים לא נחים לא
שוקטים.
מביטים אל עיני אמהות ואבות.  מחייכים מושיטים את ידם לעברם.
וידם השניה אחוזה בסכין או על הדק.  בכדי לשכנע בצדקתם.
ואדם שנפל, לא ישוב, לא יחשוב עוד.  ואדם שעוד חי יצטער
ויבכה.
וקולות רעמים של האש והתופת.  ילוו את בכיו וקולו העדין.
ילדים יצרחו ויפסיקו לשמוח.  והורים רק יראו במות ילדיהם.
חיילים לא ידעו במי יש לבטוח.  מה אפשר לצפות כבר מהוריהם.
הם יושבים בביתם מנסים להמשיך.  בלימוד התורה, חינוך, פרנסה.
אך כיצד זה יוכלו לדבר ולשמוע.  כשבאוזניהם מהדהדת פצצה.
ימיהם כבר קצובים, חייהם בכי ועצב.  לא ידעו את דרכם, הם בחושך
הולכים.
מגששים באפלה בקור ובעצב.  ולרגליהם עוד ועוד מכשולים.
לעיתים אויביהם לעיתים אחיהם.  שאר בשרם התלוי לנגדם.
יעצרו נשימה, לא יוכלו עוד ללכת.  יתפללו לעצמם או לנס, אך
לשווא.
כשסביבם רק אויבים, בודדים הם לנצח.  וכל האומות כנגדם
מתכנסים.
כך יהיה זמן כה רב, רב מידי, זמן יקר.  ודמים ישפכו על אדמת
אם, מולדת.
עד אשר נבין כי זאת הסירה בה אנו נמצאים,  ואולי לא לרצוננו.
אך זה המצב, גם אם בעל כורחנו.  למולנו משחתת גדולה, אכזרית.
אם לא נתלכד, נחשוב, כך ביחד.  תתבע הספינה, לא יהיו ניצולים.


                                       (נכתב תחת אש תופת,
נווה דקלים,  גוש קטיף חשון תשס"א)