ילדי ירח.
נודדים בחשיכה הלוך ושוב.
כשהשמש העולה קוראת לרוצח לחשוב, על עיקר הפעולה, על תכנית
בריחה מהירה.
על מצב תיאורטי של שמחה.
היד מובילה ואחריה באה גם המחשבה..
הם קוראים בשמחה .. תנו לנו חיים!!
בעודם שרים ומיללים סימפוניית הרעש גואה.
מעצימים את הטרגדיה, שברים של זכוכיות שבעבר הרכיבו כלי שלם.
אילו חזר השעון לאחור, לפני שהשמש זרחה..אולי מישהו היה יכול
למנוע את אותה הפעולה..
חוטי תייל אוחזים בליבי, כל תנועה חייבת להיות מחושבת כדי
למנוע פציעה.
אם אוכל אי פעם לצעוד באותה דרך שוב...אותה אדמה מגואלת
בדם..אותה אדמה שספגה לקרבה את כל שנאתי.
על אותה אדמה שוב זורחת השמש...
ילד ירח היכן אתה?
מחשבתם של אנשים דגולים ...
איבד ההגיון את כוחו אל מול הסיפוק שבעוצמה.
שוב מתעבר ההוה ומוכן ללדת את עולל העתיד.
ילד ירח מוטל שרוע בחשיכה..האם מת הוא ?
האם רק ישן?
נשימות קלות נשמעות באוויר ומעלות שמץ של תקווה.
עיניים מזוגגות..בוהות מאחור, עיני הזמן שחלף.
על אותה האדמה זורחת שוב השמש..
היכן אתה ילד?
כל מקלט שנדמה שמצאתי- מלכודת הוא.
הירח כבר אינו מאיר.
רק השמש שוב עולה..
מעולם לא נראתה כו חשוכה.
היכן אתה ילד ירח?