הוא נסע במהירות מטורפת, מתעלם מתמרורים, רמזורים וניידות
משטרה, ניסה להגיע לפני שיחשיך, לפני שיעלה הירח ואז, אז יהיה
מאוחר מידי. כשהתבונן בשמיים ידע שלא יספיק, השמש שקעה כמעט
לחלוטין והירח, ירח מלא, כבר נראה במעומעם. הוא ידע מה הולך
לקרות, בעוד דקות ספורות הוא יהפוך לחיית פרא צמאת דם. השינוי
החל מוקדם מהמצופה. הוא חש את שריריו מתכווצים, זעם עצום ובלתי
נשלט מתפשט בגופו. עיניו, שבמהלך יום רגיל נראו טובות ועדינות
למראה, זהרו באור מטיל אימה. שער ראשו הזדקר, ודומה היה שהוא
מתארך במקצת. הוא ידע שהוא מאבד שליטה על גופו למען יצור אחר,
אכזר וחסר רחמים.

היא חכתה לו בבית, בחרדה הולכת וגוברת. ככל שחלפו הדקות ולא
הגיע ידעה שכשיבוא יהיה מאוחר מידי. היא מיהרה והשכיבה את
הילדים לישון ונעלה את חדרם היטב. הם לא התווכחו, הידיעה על
ההולך לקרות השתיקה את מחאותיהם הילדותיות, והם הלכו למיטותיהם
בדממה. הם שכבו במיטות אך לא עצמו עיין, רק בכו חרישית, מצפים
בחרדה לבאות. היא לא נעלה את הדלת, ידעה שדלת קטנה לא תעמוד
בפניו, גם לא ניסתה לצאת ולברוח, רק ישבה וצפתה לו בהשלמה.

והוא אכן הגיע, פתח את הדלת בקל שאגה נוראה, שהרעיד את
לבבותיהם של הילדים הקטנים. עיניו תרות אחר קורבן לכלות בו את
זעמו. הקורבן, כמצופה נמצא. או אולי נכון להגיד שנמצאה. היא
עדיין חכתה לו, ידעה שאין טעם לנסות ולברוח. תפילתה היחידה
הייתה שלא יחשוב על הילדים. רק שלא ייזכר בהם או שישמע אותם
במקרה, חשבה לעצמה. אבל לא הייתה לה סיבה לדאגה, הוא חפש טרף
קל, והיא הייתה שם. לא היה לו כל צורך לעלות לילדים גם אם היה
מודע לקיומם באותו הרגע, כל שחיפש נמצא מתחת לזרועו.

היא לא נסתה להתנגד, יודעת שכוחה הוא כאין וכאפס אל מול עוצמתו
הכבירה. גם לא בכתה, זעקה או התחננה לרחמים. רק חכתה, חכתה
לשמש שתזרח ותחליף את הירח המלא המרתיח את דמו. ואכן עם זריחתה
של השמש שריריו התרפו, עיניו חזרו להיות אותן העיניים הטובות
שבהן התאהבה לראשונה והזעם, הזעם התחלף בכאב הטמון בידיעה.
הוא התבונן בה גחונה על הרצפה, מיללת ללא קול.
"אני מצטער",אמר, "יותר זה לא יחזור על עצמו, אני מבטיח. בחודש
הבא אני לא אלך לעבודה. אני אנעל את עצמי בחדר כל היום"
רק עתה, כשידעה שאין עוד ממה לפחד, פרצה בבכי. כל השעות של
הכאב הנורא התפרצו באחת.
הוא ניגש אליה, הרים את ראשה בעדינות וליטף את לחייה הכחולה.
"בחודש הבא זה לא יחזור", אמר, "אני מבטיח". הוא קם, כאילו
מתעשת מרגע של חולשה.
"אני הולך לעבודה", אמר, "אם את צריכה משהו תתקשרי".

הוא יצא ונסע לעבודה, אליה הגיע באיחור ניכר. עוד לפני שנכנס
חשש מהבאות, שהרי הוא הוזהר בעבר פן יאחר פעם נוספת ועתה חשש
לגורל משרתו, ואכן, חששותיו התאמתו. רק נכנס למשרד וראה את
המנהל שלו מצפה לו. "אתה לא תגיע מתי שבא לך" צעק עליו ופיטר
אותו מייד.
הוא יצא מהמשרד, רועש ונזעם על עצמו, על המנהל שלו ועל העולם
כולו.
בדרכו חזרה חש את שריריו מתכווצים, זעם נורא מתפשט בגופו. הוא
ידע מה הולך לקרות...