לפחות פעמיים בשבוע לפחות אני נפגשת איתה.
לי זה בחינם כי אנחנו מכירות מילדות ,אז היא עושה לי טובה.
אנחנו יושבות ,שותות קפה מר במיוחד ,כמו ששתינו אוהבות
,מרירות.
כל פעם אני מכירה אותה מחדש ,זה כזה יפה שאתה פוגש מישהו והוא
אף פעם לא משעמם אותך ,אף פעם. כל פעם יש לה משהו חדש לספר לי
,כל פעם היא באה עם עוד איזה רעיון חדש .
תמיד יש לה רעיונות חדשים ומקוריים ,היא אף פעם לא תאכזב ,תמיד
תחדש לי ,לא תתן לי להשתעמם.
אני יושבת מולה ,מתענגת על האוירה שהיא משרה ,כזו דומיננטית
,כמה כוח יש לה ,כמה כוח היא נותנת לי.
אני גומעת בצמא כל מילה שלה ,מקשיבה לכל הברה ,שאני חלילה לא
אבין לא נכון את הרעיון שעומד מאחורי המשפטים שלה ,משפטים כה
מלאי משמעות ,כל כך אמיתיים. מאז ומתמיד היה לה מה לאמר לי.
אני זוכרת כשהכרנו ,לא ידעתי מה היא מצאה בי ,למה בחרה דוקא
בי?
כעת זה לא משנה ,היא כבר שבתה אותי. אני כולי שלה.
אז לפחות פעמיים בשבוע אנחנו נפגשות ,שהנפש שלי לא תחליד ,
שזה יהיה קבוע ובמינון נכון ,קצת בכל פעם.
לפעמים ,כשלא יוצא לי לראות אותה ,אני מתחילה לחוש שמשהו לא
בסדר. אני מתמלאת תחושות לא מוכרות ,געגוע ,ערגה...
אני מתגעגעת לעומק שלה ,למבנה הבנאלי של הפגישות שלנו ,
אני לא צריכה להתקשר אליה ,או לחשוב שעתיים לאן נלך והיכן נשב
,היא תמיד באה והכל נראה מובן מאליו. אנחנו פשוט זורמות.
אני נהנית לדמות את הפגישות שלנו לפגישות עם פסיכולוג ,כאילו
כאשר אדם חש רע מבחינה נפשית ,יש לו מישהו שיקשיב לו ,שיעזור
לו לתעל את כל הרע הזה לכיוונים טובים ,שיעוץ לו ,שיבין אותי
.ואז ,אם אותו אדם יפסיד איזה כמה פגישות ,הוא שוב יהיה חסר
אונים ,אמא תשאל "אולי שוב תלך לד"ר גבע?" אז אולי ירגיש קצת
טוב.
ככה אני והיא ,כשאני חשה יותר מדיי טוב ,אני יודעת שמשהו לא
בסדר ,
אני אפגש איתה ,היא תסביר לי איך להיות ריאליסטית ,תבהיר לי עד
כמה אני רואה את העולם לא נכון ,היא תתעל את כל הטוב הזה
לכיוונים האפלים והכודרים שרק היא מכירה ,היא תבין אותי.
ואם לא נפגש מספר פעמים ,אמא תשאל "מה קרה לך בזמן האחרון?".
אולי אני מרגישה קצת יותר מידיי טוב.