היום שבו הגעתי להכרה שצריך, אבל פשוט צריך, לעבור דירה:
עד אותו היום שמחתי לגור בבית. כל מה שרציתי, אוכל, כביסה, כסף
- סופק לי כביכול מבלי להשקיע ולו מעט אנרגיה.
אבל באותו היום, כל אותם הדברים הקטנים האלו נשכחו מליבי,
והתרכזתי רק בכעס - כעס שהופנה כלפי הורי. לפתע חיי לא היו
בשליטתי, ומשהו היה צריך להעשות. ובדחיפות.
אז חיכיתי ליום שלישי , תפסתי את כל העיתונים, לפני שישים
עליהם את ידו אבי , והתחלתי לסמן.
מציאת דירה נראתה לי כמטלה מאוד בנאלית ופשוטה. מסמנים,
מתקשרים ,מבקרים, ומזמינים חברת הובלה.
לדאבוני התברר לי כי לא כך זה בחיים, מכלל הדירות שנראו לי
סימפטיות , היו רק שש שעברו את הסלקציה הבררנית שלי ,שדרשה:
מעון חמים, לא מעל קומה שניה בלי מעלית, בשכירות ריאלית,
ובאיזור מהנה {הייתי בת 21, אתם חייבים להבין}.
אבל גם זה משהו, אמרתי לעצמי, לא מתייאשת נוכח המציאות הדלה -
שינסתי מותניים, קבעתי פגישות, התנעתי את האוטו ויצאתי לדרכי
-בטוחה כי בערב אני מתחילה בעיצוב דמיוני של פנים הדירה
המופתית שאמצא.
חמשת הדירות הראשונות היו זוועה. עזבו אתכם מהגודל המקרוסקופי
של החדרים, נשים בצד גם את התאורה הדלה, וסימני הרטיבות שמשום
מה נמצאים דרך קבע בדירות תל אביביות טיפוסיות - הלכלוך היה זה
שהכניע אותי.
ואני לא מדברת על רק על פחיות זרוקות מכל עבר, או על חדרי
מדרגות מעופשים - אני מדברת על לכלוך, שאינו מאפשר לך לנשום
בחופשיות בדירה.
אחת אחרי השנייה ויתרתי על הדירות שנותרו כנקודות ציון במפת
היאוש המתגבר, ונשאתי את עיני בתקווה לדירה השישית.
זו התעלתה על כל ציפיותי , דירה מרווחת , מטופחת, מוארת ,
ממוקמת באזור אופנתי למדי של תל אביב התוססת - בעלת נישות
חמודות שכבר ראיתי בעיני פסלוני גמדים קטנטנים מתבייתים בהם
בעליזות. דירת חלומותי. אך ההפתעה לא איחרה לבוא, משום מקום,
פרצופון קטן ולבנבן צץ מהפרגוד במטבח וחייך אלי. בחשיבה מוטעית
הנחתי כי זהו בעל הדירה, וכבר עמדתי לחתום על ערבון דברים בכדי
שמעוני המדוגם לא יתפס על ידי זוג בורגנים טעוני טיפוח - אז
התבררה לי האמת הכואבת של מניפולציית ההשכרה התל אביבית,
הפרצופון היה מתווך. הדירה היתה ממודרת.
נטשתי גם אותה, וחזרתי מושפלת ראש לבית הורי ,הנלהבים יתר על
המידה.
מאבקי בוסר:
לא אמרתי נואש אחרי אותו היום העגמומי, פעמים בשבוע דרך קבע,
מצאתי את עצמי, מסמנת דירות, מבקרת ופוסלת, וכך עברו שלושה
חודשים בהם אני עדין תקועה במעונם של מולידי, שלא חסכו בחיוכים
נרגשים ,בראותי בכל בוקר פונה בפנים נפולות לעבר הקומקום
החשמלי נכונה לעוד יום של תלאות.
התחלתי להתעניין בין כל מכרי, היכן ניתן למצוא דירות איכותיות,
שאינן עולות יותר מהגרעון הממשלתי - הופנתי לעיתונים אזוריים,
לאתרי אינטרנט, ואז באה הישועה.
אחד מחברי המלומדים, השתמש בכרטיס הסטודנט שלו והשיג לי את
משוא ליבם של כל מחוסרי הדיור - מד"ס של אוניברסיטת תל -אביב -
דפי הזהב.
התיישבתי עם המכרה החדש שלי, ועם ידידי הטוב - המרקר, שפיזז
ועינטז על כל הדירות הפוטנציאליות שעמדתי לראות .
ומצאתי דירה - היא לא היתה חמימה במיוחד, היא גם לא היתה מתחת
לקומה שניה בלי מעלית, לא היתה לה שכירות ריאלית, אבל היא היתה
באיזור מהנה {שוב, הייתי בת 21 אתם חייבים להבין}.
והזמנתי חברת הובלה.
מחלומות העיצוב הפנטסטים שרקמתי , נותרו רק רסיסים שהוגשמו
בדירה עצמה , אבל אני הייתי באופוריה. הדירה הייתה אימפריה
ואני מלכתי בה בהתגשמות עצמית.
אומנם בימים הראשונים לא ממש מצאתי מה לעשות, ורביצה על הספה
בבהייה מתמדת בטלוויזיה, כפי שנהגתי לעשות בבית הורי, נראתה לי
ממש לא במקום, אבל הייתי מאושרת. וככה חייתי במשך חמישה
חודשים.
נדלקתי מלעשות את אותם הדברים הקטנים שפעם היו נראים לי כמובן
מאליו: בישלתי, ניקיתי, ועשיתי כביסה במכבסה הציבורית - הרגשתי
גדולה ומבוגרת.
וביום בהיר אחד- קיבלתי מכתב, לאחר ההתרגשות הראשונית מקבלת
מכתב הממוען אלי, במעוני החדש, נפלתי למרה שחורה - "הרי את
מפונה" נאמר במכתב באותיות שחורות מלגלגות. מסתבר שבזכרון
הדברים שחתמתי עם בעלת הדירה, לא שמתי לב לדקויות, וסעיף על
הודעה מוקדמת של עזיבה / פינוי דירה, מעולם לא הוכנס, ומצאתי
עצמי שוב בבית הורי.
על הדירה השנייה, השלישית והרביעית, אין יותר מידי מה לדבר,
הן כולן היו סטנדרטיות למדי, ובכל אחת היה פגם שהוביל לפינויי
המחודש - דבר שנעשה שיגרתי עד כאב, וחברת ההובלה הועברה לחיוג
המקוצר.
ואז הגעתי לדירת הסבל והעינויים, הדירה עצמה היתה חמודה
לגמרי, היו בה שני חדרי שינה, חדר עבודה, סלון, והיתה בה מרפסת
חזיתית בה נהנתי לשתות קפה על הבוקר, ולראות את עשן הסיגריה
מסתלסל לו מבעד לחלון הפתוח, כמו אומר שלום לעוברים ברחוב.
אבל השכירות היתה גבוהה, ועשיתי טעות גורלית - הכנסתי שותפה,
ולא סתם שותפה, דוגמנית לשעבר.
עד שזו הגיעה הספקתי לראיין לקט נרחב של טיפוסים, בינהם כאלו
שרצו אותי, ואני שללתי, ויש שהמצב היה הפוך.
דקלה הגיעה בשעת משבר כשחשבונות החשמל, המים, והארנונה הגיעו
במתקפה חזיתית מאורגנת, והכניעו את ציפיותי למציאת השותף
האידאלי.
ושוב לא שמתי לב מספיק, והחדרתי למעוני נחש צפע במסווה של כבשת
זהב.
כנראה שחיוך יפה ותלתלים מעוצבים יש בהם כוח להמיס חומות הגנה
וחשדנות שנבנו בקפדנות מרובה, ושוב הוזמנה חברת הובלה.
ואומנם ישבנו שתיינו, וסגרנו דברים, ואני אמרתי לה איך אני
רוצה שדברים בדירה ישתמרו, וכמה החופשיות והנוחות חשובות לי -
והיא חיייכה.
ואני ראיתי בחיוכה מן ההסכמה, ולא טרחתי לברר לעומקו של
עניין.
ובחלוף השבועות והחודשים - עם התקפי הנירווזות, וחלוקת האוכל
במקרר למדפים - התחלתי להישבר, חיוכיה לא עבדו כל כך ביעילות,
וההתנצלויות כבר לא נשמעו אותנתיות, והתחלתי לחשוב שאני גרה
אצל מישהו אחר - אז עזבתי, בפעם הראשונה מיוזמתי - וחזרתי שוב
לבית הורי.
הדרך אל האושר - חודשיים ישבתי בבית, מאוחדת שוב עם העיתון
והמרקר ששמח בשובי. בפנים עצובות, ובשפתיים רועדות מדכאון,
נוכח העדר מקומי הקבוע בעולם, ואני כבר בת 26, והורי נשברו.
ישבו יחד, בהתכנסות משפחתית, סידרנו כספים, הפעלנו טובות,
והערמנו על הבנקים - וקנינו דירה . |