שומעת בחוזקה את קולה הצפצפני והמעצבן. "את לא אחראית!" זה
המאפיין שלה, של המורה שלי ללשון. היא אומרת לי את המשפט הזה
בכל הזדמנות אפשרית. יש לה משהו נגדי. תמיד יש לה משהו נגדי.
היא מאוד אוהבת לראות אותי סובלת. אולי אני קצת מגזימה. אבל רק
קצת. למה בעצם אני לא אחראית?
המורה לא הגיעה רבע שעה, נמאס לי לחקות אז הלכתי. חמש דקות
אחר-כך הגיעה מורה מחליפה ועשתה את הבוחן. ניגשתי בשעור
אחרי-כן ללשון למורה לבקש ממנה לעשות את הבוחן המסכן והעלוב
הזה שפיספסתי. "לא! את לא אחרית! יכולת לחפש אותי כל השבוע
בהפסקות. אני הייתי בחדר מורים" איזה כיף... היא רוצה שאני
אחתום קבע, כל הפסקה אטרקצייה חדשנית: חדר מורים. "אני אערב את
אמא שלי, את המחנכת שלי, ואת כל שאר העולם בזה! אני יעשה את
הבוחן הזה!" אמרתי לה ונהינתי מכל רגע. "מה את חושבת שאת
מאיימת עלי?" היא שאלה בכעס. היא כבר קלטה שאני לא מוותרת
בקלות. "כן." עניתי לה בחיוב. הבעה של פליאה עלתה על פניה. זה
פשוט עשה לי את זה שאמרתי לה את ה-"כן" הזה. הפרצוף שלה נראה
כמו בלון שעומד להתפוצץ כל רגע.
חייכתי ויצאתי מהכיתה.
בסוף עשיתי את הבוחן, והזונה שהשם האמצעי שלה הוא 'המורה
ללשון' התייבשה!

מוסר השכל:
1.לא לשים זיין על מורים (בייחוד לא מורים שאומרים לך "את לא
אחראית" בכל הזדמנות אפשרית).
2. הבלטות הורסות את העבודה של האינסטלטור.
3. שפריצי שולט.
4. שפריצי נשאר שפריצי.