באין שלום בין אנשים, ואהבה רק בשחקים. הרעות היא סתם נוסטלגיה
שעברה לה.
בעת שינאה בתוך תוכנו, ריחוק בתוך עמנו. אז מה הפלא שאני כבר
לא איתך.
כשהשקט מדומה, והאמת היא ששותקת. הפחד מעוור עיני פקחים.
בשעה שיש מתים, ונופלים הם סתם בינינו. לפתע אנו כבר לא
מבינים.
חשבנו שידענו, חשבנו שהבננו. היום אנו יודעים שלא חושבים.
באין רצון חזק, כוחנו התמוסס. נשארנו לבדנו, בודדים.
מתוך בדידות אין קץ, מתוך דממה דקה. שתיקה רועמת פשטה
במרחבים.
למדנו על "לבד", חיינו כך בדד. הפנמנו כבר שאלו החיים.
נשמה שנעלמה, הסתתרה עמוק בפנים. יוצאת כעת לנשום עוד קצת
אויר.
נושמת לרווחה, יודעת את עצמה, חייה חדשים מלאי עוצמה.
ואולי זה גם יתן משהו לעולם... |