הם החליטו ללכת, בדרכם שלהם. אף אחד לא ידע את סודות חייהם.
הם אינם כאן איתנו, לא נשאר זיכרון. הם הלכו, נמחקו, פרחו
כבלון.
הם עלו אל השמש, על ענן הם יושבים. ואולי באדמה, בלוע ההרים.
הם חייבים להיות במקום ובזמן. לא יכול להיות שלא יהיו לעולם.
לפני רגע ישבו לצידי, לצידך. ועתה רק אני נמצא כאן איתך.
זה כבר לא העצב, גם לא תדהמה. פשוט לא מעכלים את מה שהיה.
הראש מסוחרר והנפש טועה. לא מובן איך בין רגע כלא היה.
נשארנו לבד עם עוד מילארדי אנשים. אך לבנים אחים, הורים - אין
תחליפים.
זוגות אוהבים שנשארו לבדם. הורים שהיו ועתה הם אינם.
אחים שאהבנו, חבר כה יקר. סתם אדם שאהבנו, שכן או מכר.
לפתע העולם כחדש ושונה. לא ברור איך נמשיך ואת חיינו נחיה.
הכל כבר אחרת מאיים וחסר. הלב שנשבר, הרוח שנתייסר.
אך רק יום, יומיים, שבעה או שלושים, במקרים חמורים אולי כמה
שנים.
החיים נעשים שוב פשוטים, רגילים. מדברים וצוחקים, רק זכרונות
מעלים.
השחורים בארון, את הקרע תפרו. וגם בלב, כך נראה, השברים
נתאחו.
השמים כחולים, השמש מאירה. הים וגליו הרצים חזרה.
הדשא צומח, עצים מרשרשים. הרוח נושבת, מעיפה כובעים.
ציפורים מצייצות, זמרים כבר שרים.
ואנחנו, עם זכרון, ושליחות של חיים. |