ניכר היה כי יהודה אינו מרוצה מהסיטואציה, ולכן נפנף את אלעד
בתירוץ סתום שהוא עסוק או משהו כזה. ואני, על אף שהשתעשעתי
במחשבה מה היה קורה אילו יהודה היה אומר לו את האמת בפשטות:
"אני עסוק כרגע עם אלעד גנות - תתקשר אחר כך", הייתי מטבע
הדברים, עוד הרבה פחות מרוצה מכל העניין, בעיקר משום שקינאתי
ביהודה על הקשר הטריוויאלי שלו עם אלעד. הרי אני ייחלתי במשך
שנים לחידוש הקשר עם אלעד - ובעיקר לטלפון התפייסות בחודשים
הראשונים לאחר שנפרדנו, כשהאהבה הייתה עוד טרייה ולא הועבה על
ידי רגשות טינה ושנאה על הסבל שגרם לי. והנה, עבור יהודה אין
דבר טריוויאלי מכך: אלעד פשוט מרים אליו טלפון מתי שמתחשק לו,
לפחות פעמיים ביום, וכך גם יהודה אליו.

בתקופת הקשר שלי עם אלעד ידענו לא מעט ויכוחים או ריבים קטנים,
ועל כולם היינו מתגברים. בסוף כל אחד ואחד מהם היינו מתפייסים,
וכוכב לכת שלם היה יורד לי מהלב ומשאיר אותי בתחושת הקלה
עצומה. בכל פעם שרבנו והתפייסנו, חשתי כאילו עכשיו הקשר שלנו
מחושל יותר. כאילו כל התפייסות וכל שמחה שבאה בעקבותיה הן סימן
לכך שעכשיו אנחנו עמידים יותר בפני בעיות בקשר, כאילו עכשיו
הסיכוי שזה ייגמר קטן יותר. לא ידעתי, שבעצם, אנחנו דוהרים
בקצב מתגבר לעבר ניתוק היחסים בנינו. בכל פעם שהתפתח ריב,
קיוויתי שהוא יהיה קצר, ויחלוף כהרף עין לפני שיספיק להשאיר
חותם מלוכלך על גיליון היחסים שלנו. חיכיתי כבר לרגע שבו נחזור
לשגרה, נתפייס, נצחק. לרגע שבו אדע שעברנו הלאה, שארגיש שהכל
כמו קודם, כמו לפני הריב, המטופש בדרך כלל. ותמיד הרגע הזה
הגיע, חוץ מאותה פעם סופית ואחרונה, שאף על פי שגם בה חיכיתי
לטלפון ממנו ולפיוס, היה לי ברור שהפעם זה לא כמו תמיד, שהפעם
זה סופי ואין כבר דרך חזרה. לפחות לא דרך שפויה. רק לאחר
שנפרדנו, הבנתי עד כמה הייתי צריך להעריך את האפשרות שהייתה לי
להתפייס איתו בכל פעם ופעם.

אני מודה, שכמעט תמיד הייתי אני זה שגרם למריבה להתלקח, זה
שהתחיל להתנהג מוזר, בריחוק, אבל תמיד הייתה לכך סיבה שנעוצה
בראש ובראשונה בהתנהגות מסוימת של אלעד. כלומר, לא יצרתי מעולם
יש מאין, לא הייתי אדיוט עד כדי כך, פשוט הייתי נוטה לנפח
דברים, להגזים בתגובה שלי למצבים, ובעיקר - להיעלב יתר על
המידה מדברים שאמר ועשה או לחלופין - לא אמר ולא עשה. וזאת
מסיבה אחת פשוטה - הייתי מאוהב בו עד כדי טירוף, וככזה - לא
הייתה לי כלל בחירה לגבי הדרך שבה הגבתי אליו. אתה לא יכול
להיות אדיש לגבי התנהגות של אהוב ליבך, וכשם שהפגנת האהבה אליו
היא מוחלטת וקיצונית לפעמים, כך גם הפגנת שאר הרגשות הפחות
חיוביים. כך זה לפחות מתנהל אצלי, כשמדובר באדם שיש לי תלות
רגשית בו, אדם שאני מאוהב בו בכל מאודי. ואכן, כשאלעד חסך ממני
ביטויי חיבה באופן בולט, שחייב הדלקת נורה אדומה, או אם למשל
דיבר לפתע בצורה חשודה על בת, או אפילו אם סתם היה נראה לי
שהוא לא מספיק מעוניין באהבתי - ובתחום הזה אני הרי הפרנואיד
מספר אחת - מיד הייתי משנה את התנהגותי. ולא תמיד באופן מכוון,
אלא משום שרק המחשבה על כך שחלילה יש בסימנים האלה אמת הייתה
נוטלת ממני את כל כוחותיי. כל העלאה על הדעת של אפשרות שמא מה
שאלעד חש כלפי הוא פחות, ולו במעט, מאהבת נצח אמיתית ושאינה
תלויה בדבר - כשם שאני חשתי כלפיו - הייתה מייד מרוקנת אותי
מכל חשק לחיות.

בכל אופן, לאחר שיהודה ניתק את השיחה עם אלעד - שהייתה ממש
אגרוף לבטן הרכה שלי - נעשיתי קריר יותר. לפני הטלפון התמזמזנו
כשאני כמעט יושב עליו, ואילו עכשיו התיישבתי בחזרה במושב שלי.
למען האמת, גם רוחו של יהודה נפלה קמעה בעקבות השיחה, וראיתי
שכל המועקות שלו הקשורות באלעד צפות ועולות בו. ישבתי ובהיתי
באורות החולפים בכביש הראשי לא רחוק מאתנו, ותוך מספר שניות
האורות התפשטו, היטשטשו ונבלעו זה בזה, כשאת עיני כיסה מסך לח
וטורדני. "רק לא לבכות עכשיו", אמרתי לעצמי. ציוויתי על עצמי.
ברדיו שניגן מאז החדשות שירים נוגים ושקטים התחיל להתנגן השיר
"I'LL STAND BY YOU", ומסיבה לא ברורה, מיד כשהחל, נטל יהודה
את ידי בידו ושר ביחד עם הרדיו. הייתה זו מחווה שהעבירה בי
צמרמורות-אין-קץ. עבורי הייתה זו כריתת ברית בינינו. ברית שאין
שנייה לה, ברית נצחית, ברית אמת. והעובדה שעדיין ההיכרות שלי
עם יהודה הייתה אפופה בבלבול, שעדיין לא ידעתי בדיוק מה לחשוב
עליו ומה להרגיש כלפיו, לא שינתה את תחושת הברית שריחפה
באוויר. כאילו אמר לי: "עברתי דברים קשים, וחיפשתי עם מי לחלוק
אותם, ומצאתי אותך, האדם המתאים ביותר לחלוק עמו כאב שנגרם על
ידי אלעד שגב. הכנסתי אותך לבלגאן הזה, ואני נשאר כאן על ידך".
כשהגיעה השורה "NOTHING YOU CONFESS CAN MAKE ME LOVE YOU
LESS", שנחקקה בזיכרוני מאז, הדגיש אותה יהודה במיוחד, והיה
בכך משהו סימבולי, כמו ביקש שזה יהיה חלקי בהסכם, בברית, שלא
משנה מה הוא יספר לי בהמשך ועל מה יתוודה, אמשיך לעמוד גם אני
לצדו. כשהסתיים השיר, התחבקנו בחום.

-"יאללה, כדאי שנזוז, יש לי רכבת עוד מעט". יצאנו לכיוון תחנת
הרכבת, כשבדרך בעיקר שתקנו בעוד שיהודה מלטף את רגלי בחום,
וקצת לפני שהגענו נשברה השתיקה, אך לאו דווקא לחיוב.
-"אני לא רוצה להשלות אותך", פתח, "אני רוצה שתדע בדיוק מה
המצב שלי, שלא תחשוב דברים לא נכונים".
-"למה אתה מתכוון?", כדור התחושות הרעות כבר החל להתרוצץ בין
האיברים הפנימיים שלי.
-"לא קל לי. אני בתקופה מסריחה, במיוחד עם כל הקטע עם אלעד,
ואני לא יודע אם אני מסוגל עכשיו לפתח קשר רציני, בטח לא עם
בן".
-"מה? למה?"
-"כי אני עדיין עמוק בארון, ומאז שנפרדתי מיעל לא יצאתי עם אף
בחורה, וזה בטח נראה מוזר למשפחה שלי".
-"למה? מה הקשר? לכל בחור סטרייט בגילך יש כל הזמן חברה?"
-"לא, אבל אני לא רוצה שהם יחשדו, אין לי ברירה, אני אצטרך
להמשיך לצאת עם בנות".
-"אני לא מאמין שאתה מדבר כאלה שטויות. כנראה שאתה פשוט רוצה
לצאת עם בנות, כי אתה בטח מבין שזה טיפשי לחשוב שאתה חייב או
שיחשדו שאתה הומו אם לא תעשה את זה".
-"אתה לא מבין שאני לא רוצה שהמשפחה שלי בכלל תעלה את האפשרות
הזאת על הדעת? אני לא רוצה לתת להם סיבה לדאגה, במיוחד לא
לסבתא שלי שמספיק סבלה בזמן האחרון, ועוד אחרי שדודה שלי
התאבדה". נזכרתי שהוא סיפר לי על כך באחת משיחות הטלפון שלנו,
אבל עדיין לא הסכמתי לקבל את מה שהגדרתי כתירוץ לצאת עם בנות.
-"אני באמת מאוכזב מהתגובה שלך", הוא אמר לפתע, "ציפיתי שדווקא
אתה תבין אותי, שלא תלחץ עלי". בשלב הזה של השיחה כבר חנינו
בקרבת התחנה.
-"איך אתה מצפה שאני אבין אותך? אתה מתנהג בצורה הכי סותרת ולא
ברורה שאפשר! עד לפני חמש דקות חשבתי שהבעיה שלי אתך זה שאתה
בקשר עם אלעד, ועכשיו פתאום אני מבין שזה הרבה יותר מורכב. אז
מה בעצם אתה אומר? שאתה רוצה לצאת איתי וגם עם אלעד וגם עם
בנות? אולי עוד משהו? כבשים ועיזים לא?!", נסחפתי בעצבים, והוא
הגיב בהתאם.
-"צא לי מהאוטו".
-"סליחה?!"
-"אין לי כוח להתווכח אתך על זה. אמרתי לך מה אני מרגיש
וזהו".
-"טוב".
-"אתה יכול להבין אותי, לא?"
-"אני יכול לנסות, אבל אתה צריך לעזור לי בשביל זה".
-"טוב, אז בוא נשכח מזה כרגע, בסדר?"
-"יש ברירה? גם ככה אני צריך ללכת".
-"טוב, אז שכחנו מזה. יאללה, לך שלא תאחר לרכבת. לילה טוב,
ונדבר מחר", אמר, הסתכל החוצה לבחון את הסביבה מחוץ לאוטו
ונישק אותי נשיקה קצרה. נישקתי אותו בחזרה, לקחתי את הדברים
שלי ויצאתי מהאוטו לכיוון הרכבת, בתחושה מעורבת של שמחה שנעכרה
בגלל השיחה האחרונה.

הוצאתי כרטיס ממכונת הכרטיסים, ירדתי לרציף וכעבור דקה עליתי
על הרכבת, שהייתה ריקה למדי. ישבתי בקרון די לבדי, ואף נוסע לא
היה בטווח הראייה שלי. הבטתי החוצה וראיתי בעיקר השתקפות של
עצמי. התחלתי להרגיש כדור של חנק מתגבש לו בגרוני, הולך וגדל,
הולך וחונק. בראשי חלפו חלקי משפטים שנאמרו במהלך הערב הגדוש
והטעון הזה, השיר, הנשיקות, הליטופים, הטלפון מאלעד, איך שבבית
הקפה יהודה תפס לי לפתע את הידיים כדי שלא אדבר בצורה מוחצנת,
הכמעט - בכי, ההצהרה המוזרה שלו בסוף הפגישה, ומעל כל אלה ריחף
סביבי ריחו של יהודה, או בעצם שני ריחות: ריח האפטר-שייב שלו,
שלא ידעתי לזהות אך עשה בי שמות, וריח העור שלו, שהוציא אותי
אף הוא מדעתי, מעין ריח עדין אך משכר. הרחתי את כפות ידי
ואצבעותיי והן נדפו מריח גופו של יהודה.
ריחות תמיד השפיעו עלי באופן חזק. גם שנים אחרי, בכל פעם
שהרחתי אפילו ניחוח קלוש של בושם BRUT בו נהג אלעד להשתמש,
הייתי בן רגע איתו. ולא סתם, אלא בסיטואציה מסוימת, לא יודע
למה, בתוך האוהל בטיול השנתי של כיתה ט' לרמת הגולן.
כדור החנק הלך והתעצם ולבסוף פרץ החוצה. דמעות החלו להציף את
עיני ולמצוא דרכן אל הריפוד הזול והמכוער של רכבת ישראל ואל
מעיל הדובון הצבאי שלי (את היבבה נאלצתי לחנוק בפנים מפאת
היותי ברכבת, אך גם היא לא אחרה לבוא בשניה הראשונה שהייתי לבד
בביתי, בחדרי).

באותה שניה ברכבת, שבה בכיתי מבלבול והצפה רגשית, בעודי מסניף
ללא הכרה את ריחו של יהודה מעל אצבעותיי, התחוור לי סופית בלי
כל ספק מה שאולי ידעתי בתוכי כבר קודם לכן: אני מאוהב ביהודה
עד עמקי נשמתי.