מוזר לחשוב שבמדינה כל כך קטנה כמו שלנו, יש, למילה שיגרה,
משמעות שונה מאוד בכל איזור בארץ. בדרך כלל, אם תשאלו ילד
ממרכז הארץ מהן המילים הראשונות שעולות לו בראש כשאומרים לו את
המילה "לבנון", הוא בדרך כלל יאמר: "מדינה ערבית", "סוריה",
וכו'. אם תשאלו ילד תושב קו העימות את אותה השאלה הוא מיד יאמר
לכם: "קטיושות" ו"מקלטים". עצוב. מאוד עצוב. ואין מה לעשות, כי
חלק בלתי נפרד משגרת יומם של כל תושבי קו העימות הוא מדי פעם
כוננות. אתם בוודאי זוכרים כמה מפחיד היה במלחמת המפרץ כאשר
פתאום, בלי שום התרעה הייתם שומעים את האזעקה הנוראית הזאת.
ופתאום כולם היו בלחץ נוראי ולא ידעו מה לעשות עם עצמם. עכשיו
תדמיינו לכם, אנשים שחווים את אותה ההרגשה מדי כמה חודשים
ואפילו פחות. שלא תבינו לא נכון, החיים פה רגילים מאוד, חוץ
מאותם רגעים שהם לא. ואז ל-24 שעות, ובדרך כלל ליותר, השיגרה
הזאת פוסקת. אין לימודים, אין עבודה, אין סרטים, ואין ללכת
לחברים. ופתאום, בלי לשים לב, הכל חוזר לקדמותו, וחוזר חלילה.


מאז שראש הממשלה אהוד ברק הודיע על היציאה מלבנון, יש כאן חוסר
וודאות נוראי. מצד אחד, אנשים כל כך בעד היציאה. אחרי הכל, מי
יודע יותר טוב מהם עד כמה המצב בלבנון מסוכן עבור החיילים. הרי
הם שומעים פה כל פגז שנופל על המוצבים, כל מטוס קרב שטס להפגיז
בלבנון, וכל מסוק שעובר פה ממש מעל הבתים. מצד שני, גם הביטחון
שלהם חשוב להם. הם נזכרים בשנות ה-80, עוד לפני שצה"ל היה בתוך
לבנון, ומיד עולות אל מול עיניהם חדירות המחבלים, והרציחות של
התושבים שהתרחשו ממש בתוך הבתים.

בזמן שבו התחלתי לכתוב את הכתבה היה שוב מצב כוננות. אחד
מהגרועים שקרו. החיזבאללה שיגרו טילי קטיושה בלי שום התרעה,
בשש בערב של יום חמישי. זאת שעה בה קריית-שמונה מלאה באנשים
המסתובבים בחנויות, במסעדות, ובשוק שפועל בעיר בימי שני
וחמישי. ואז החלו ליפול הקטיושות. אנשים, מרוב בהלה, ניסו
לתפוס מחסה מתחת לדוכנים בשוק, והתרוצצו בעיר בפאניקה נוראית.
במבט ראשוני אנשים היו בטוחים שיהיו מאות נפגעים, אחרי הכל, אף
אחד לא היה במקלט. תודה לאל, ולא היו הרוגים, אך מה יקרה בפעם
הבאה? מי יבטיח לתושבים פה שקט וביטחון? את הג'יפ של קצין
הביטחון כולם מכירים בעל פה, כי מעבר לאזעקה הוא עובר בכל העיר
עם ה"פיזמון" הידוע: "כל התושבים מתבקשים להיכנס למקלטים". גם
מנות הקרב הפכו לחלק מהשיגרה. אחרי הכל, כשיש מצב חירום אי
אפשר ללכת לקניות, ואז מחלק הצבא מנות קרב ומזון בסיסי לבתים .
ביום שישי אחר-הצהריים, פחות מ-24 שעות אחרי שהכל התחיל חוזר
הג'יפ ואומר: "חזרה לשיגרה". אז כולם כאן חוזרים לשיגרה. עד
לפעם הבאה...