הרכבת ריקה בשעות האלה של הבוקר.
אני נכנס לקרון נטול עישון, מוריד את המעיל ופותח ספר. הקריאה
שלי מופרעת רק פעם אחת בכדי להראות את הכרטיס, לא רציני. לא
איכפת לי שנוסעים לאט, אני אגיע בזמן.
אני יורד בתחנה שלי. שוב לוקח למעלית יותר מ 5 דקות להגיע. אני
ניכנס למעלית מלווה בזקנה עם כלב משועמם ועוד זוג צעיר שיורד
בקומה השלישית,אני מסדר את העניבה מול המראה במעלית, אני יורד
ברביעית.
הבלונדינית החמודה מהטוסטים מחייכת אלי את אחד החיוכים
המקסימים שלה, זה לדעתי מה שקובע יופי של אישה- החיוך שלה, יש
קסם בלחייך.
אני נכנס למסדרון המוכר, אותו הריח, אותה הדרך... אני דופק על
הדלת... מישהו מציץ מהעיינית, אני מחזיר מבט. הסבלנות שלי
פוקעת, אני כבר יודע מי פותחת לי את הדלת.
אני מדמיין איך אני בועט את הדלת פנימה והיא פוגעת לה בפנים.
הי עפה אחורה כשפריץ של דם מהאף שלה ניתז על הקיר. אני נכנס
פנימה, זורק את התיק שלי הצידה ומכניס לה בעיטה לבטן, היא
מתכווצת על הריצפה. אני מנחית לה אגרוף לפנים מעמידה לכריעה
בדיוק שהיא מרימה את הראש. הוא מונחת לריצפה בקול חלול של
הריצפה הצפה.
הדלת ניפתחת... אני אומר "בוקר טוב... אני חייב קפה!".

חבצואל היבוסי, אין זמן לחיבוקים.