בזמן האחרון התחלתי לחשוב שאת כל המחשבות והרעיונות הגאוניים
שלי, כל ההארות שלי, שצצים כך סתם בכל מיני מקומות ומצבים לא
ממש מיוחדים, אם זה בנסיעות או בצבא או בכל מקום אחר, אני יכול
לרכז באיזה ספר שיהיה הצלחה היסטרית, ספר שאכתוב כשאסיים את
הצבא, אעשה קצת כסף, אתפרסם לרגע, אולי יעשו עלי איזו כתבה
במוספי סוף השבוע, עם איזה ציטוט שלי מהראיון בתור הכותרת, וכך
אני אוכל להיכנס לאזרחות בראש שקט עם קצת יותר כסף והרבה יותר
תהילה ממה שחשבתי.
עכשיו נשאלת השאלה אם כך, למה לפרסם את הספר שלי פה,ב אתר
אינטרנט, אם אני מתכוון לפרסם אותו כספר אמיתי-ועוד לא סתם ספר
-אלא רב מכר בקנה מידה ישראלי, משהו שישנה את כל התפיסה של
הכתיבה (טוב, אולי אני נסחף קצת אבל זה הכיוון באופן כללי).
אז כנראה שהתשובה היא שבחיים (שלי לפחות) הדברים לא ממש
מתנהלים לפי התוכניות וזה בלשון המעטה.ואולי זה נראה כאילו אני
כבר מוותר מראש אבל בעצם אני יכול להשתמש במה שאני כותב כאן
כ"טסט קייס" , נייר לקמוס, אם תרצו, ליצירה הכוללת שתושלם בסוף
ותרעיד את אמות הסיפין של הקוראים והמבקרים כאחד.
ואם כבר פה התחלתי לייגע אתכם אני חושש שהעסק לא הולך להשתפר
בעתיד הקרוב או הרחוק.מצד שני-אם אהבתם את העניין-צפוי לכם
תענוג צרוף.
ועכשיו לענייננו: קודם כל אני מתאר לעצמי שהדבר שמשך אתכם לפה
הוא כמובן הכותרת הלא ממש מובנת (כלום יש משהו אחר שיכול למשוך
את הקורא האובייקטיבי ליצירות באתר וירטואלי?). ובכן מקור השם
לקוח ממעין מונולוג דומה באופיו לזה, שכתבתי בעת זעם באחת
מכיתות חטיבת הביניים. גם אז לא ממש היה ברור לי למה בעצם
קראתי לו כך אבל זה מצא חן בעיני והחלטתי שאם יום אחד אכתוב
משהו קצת יותר רציני-כך אקרא לו. עד כאן בקשר לזה.
ועוד משהו לפני שנתחיל:אם נראה לכם שבעסק הזה יהיו כל מיני
קטעים עם קללות, או תיאורים נועזים של כל מיני קטעים עם בנות,
אז כבר צר לי לאכזב אתכם: דבר ראשון אני לא מוכן להתמודד נפשית
עם העובדה שההורים שלי יקראו דברים כאלה פרי עטי, ודבר שני,
אני מתיימר לכתוב כאן על דברים שאני רואה את עצמי כמבין בהם
קצת, ולצערי (או לא לצערי-לזה עוד נגיע בהמשך) העניינים האלו
לא ממש נכנסים לקטגוריה...