או: ההמשך הבלתי מבוקש בהחלט לשלוש משאלות

בס"ד, יום ראשון כ"ט סיון תש"ס/ יום ראשון ט"ז תשרי תשס"א.


בעזרתה של שמרית לאופר

טוליפ עמד חסר תזוזה בשעה שהבוס הגדול שפך עליו את קיטונות
זעמו.
"אני לא מאמין" קרא הבוס הגדול בזעם "אני פשוט לא מאמין"("אני
לא מאמין" היה המוטיב החוזר בדבריו של הבוס הגדול, שהוזכר בערך
כחמש פעמים בדקה). "איך יכולת להרשות לה ללכת?! איך העזת
להרשות לה ללכת?!".
"ובכן, אם להודות על האמת, לא הייתה לי כל בחירה ב..." טוליפ
החל לומר, מנסה להגן על עצמו, אך הבוס הגדול לא שעה לטון
המתחנן בקולו וצווח בחדות "הס! אני לא רוצה שתדבר! אני לא רוצה
שתזוז או תנשום עד שאסיים לומר את כל מה שיש לי לומר, האם זה
מובן?" הוא הביט בטוליפ במבט מזרה אימה.
"אני תוהה. האם כשאתה שואל אותי אם זה מובן, הכוונה לכך שכעת
אני רשאי לענות לך, או שהדממה הכפויה שציות עלי חלה החל מ..."
טוליפ החל להתפלסף, אולם מבט נוסף מצד הבוס הגדול גרם לו
להשתתק.
"כך טוב יותר" הבוס הגדול התרווח בכיסאו "כעת, טוליפ. האם אתה
מודע למעשיך?" הוא הניף את ידו לפני שטוליפ הספיק לענות "לא,
אל תטרח לענות לי. זו הייתה שאלה רטורית!".
טוליפ השפיל את ראשו, אוזניו מתקפלות מחמת הבושה וזנבו משתפל
מטה בעצב.
"המשפחה שלך הייתה מקור לצרות מאז ומתמיד" נאנח הבוס הגדול
"האם לא היה זה אחיך שאיבד אותו? האם לא היה זה אתה שאיבד
אותה?! כמה פיות אתם חושבים שיש לנו במלאי? כמה פיות אתם
חושבים שתוכלו לאבד לפני שהדבר ישפיע על התפקוד של מחלקת
המשאלות?". הבוס הגדול נענע את ראשו בעצב "טוליפ, טוליפ. אני
מכיר אותך, אתה יצור תמים למדי, אבל דבר לא יעזור כעת. אני
חייב להיות קשוח, למען יראו וייראו".
"אני...אני לא מבין" נימתו הרכה יותר של הבוס עודדה את טוליפ
לדבר. כשראה שהבוס לא גוער בו על כך המשיך בגמגום רפה: "לאן
אתה חותר?".
"אני לא חותר לדבר. אני פשוט אומר לך ישירות" הודיע לו הבוס
"טוליפ, בזה הרגע רשיון התנועה המשאלתי שלך נשלל. אינך מהווה
כלי תחבורה פייתי מעתה והלאה".
"אבל אתה לא יכול לעשות זאת!" צווח טוליפ "להיות כלי תחבורה
פייתי הוא כל שרציתי להיות! זהו כל שאני!".
"כבר לא" חייך הבוס חיוך מרושע.
"לללאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא" זעק טוליפ, פרסותיו
מתרוממות בעווית בלתי רצונית כשהבוס הגדול התקרב אליו בצעד
נחוש. הוא ניסה להתגונן, להתנגד, לעשות דבר כלשהו שימנע מהבוס
הגדול לבצע את האקט הקטלני האחרון, אך ללא הואיל.
"אני מציע שתפסיק את ההתנגדות המבישה הזו" אמר הבוס הגדול,
והבוז שבקולו גרם ללבו של טוליפ לשקוע לתהום שאין לה תחתית "אל
תגרום לי לפגוע ממך יותר מכפי שאני צריך".
טוליפ רצה למחות על הכל. לצרוח בקול. להגיד לבוס הגדול שהוא
כבר פוגע בו, שהוא ימות אם הוא לא יהיה חד קרן מן המניין, אבל
כל שבקע משפתיו הייתה צהלה רגילה למדי. הוא השפיל את ראשו
בתבוסתנות והבוס הגדול נטל את הקרן והסיר אותה מעל ראשו. אחר
לקח אותה והטיח אותה כנגד קצה הקשת בענן, שם היה מקום ניפוץ
הקרניים הקבוע של חדי קרן שהוקעו.
מאותו רגע ואילך הכל היה מעורפל בזיכרונו של טוליפ, כמו היה זה
יום סגריר במיוחד. הוא זכר ששולית-פייה זה או אחר הוביל אותו
אל טירת הרפאים ופטר אותו במבט מלא רחמים. טוליפ זיהה את
המקום, למרות המחסור הברור בשילוט. הטירה לא הייתה מסומנת
במפות, לא הופיעה בגלובוסים ולא הייתה ידועה לאף יצור מלבד
היצורים שהגיעו אליה, והיצורים שהגיעו אליו לא היו ידועים פשוט
מכיוון שהוקעו לנצח, שקועים לעד בימים סוערים של רחמים עצמיים
על הזדמנויות שנעלמו בחשכת המציאות (מדי פעם נרשם מקרה טביעה
אחד או שניים אבל לרוב הם פשוט צפו בין גל אחד לאחר בשתיקה
קודרת). טוליפ בז לרחמים. הוא לא התכוון להיות כמו שאר היצורים
האגדתיים למיניהם.  כמו הגריפין, או הספינקס או המדוזה הידועה
לשמצה, שמילאו בדמעותיהם את האגם שהקיף את טירת הרפאים. למעשה,
הדעה הרווחת הייתה שהם יצרו את האגם בדמעותיהם. טוליפ בלע את
הגוש שחנק את גרונו. הוא לא התכוון ליצור לעצמו עוד מכשול אחד
בדרך הביתה. היציאה מן הטירה הייתה קשה מספיק גם כך. הטירה לא
תמיד נשאה את שמה מעורר החלחלה. טוליפ עוד זכר את הזמנים בה
שימשה נקודת מפגש לאוהבים למינהם. הוא זכר שגם גבירתו (או ההיא
שכבר לא שלו) הייתה חומקת לכאן, רכובה על גבו, הכוכבים הנוצצים
בעיניה מדליקים אט אט את מאורות השמיים. והוא היה כאן תמיד,
מחכה לה, שושן צחור בידו. הוא היה עוזר לה לרדת והם היו פוסעים
להם יחדיו, מפוררים ערמות שלמות של שושנים צחורות ויוצרים עוד
חורף מושלג לבני התמותה.
וכעת, אין עוד שלג. אין עוד שושנים חיוורות בצבע ענן. ואין עוד
היא ואין עוד הוא. יש רק טירת רפאים אחת וטוליפ אומלל בתוכה.
הוא ידע שאם הוא רוצה לחמוק מהסיוט האימתני הזה, הלילה היה
הסיכוי היחידי שנותר לו. לא לחינם נקראה הטירה טירת הרפאים.
אכן, הייתה זו טירה קסומה, מלאה במתיקות המכשפת של אוהבים. אבל
כשהללו נטשו את הטירה, כשגבירתו גילתה שההוא עזב ולא ישוב היא
זעמה, והזעם שלה ערפל כל היגיון אחר. היא קיללה את המקום שהפך
לתזכורת מכאיבה לעבר רחוק. היא הפכה את המקום לבלתי
מושג...לפחות לרוב זמן ולרוב היצורים.
טוליפ זכר את אותו יום כאילו זה היה אתמול (לא קשה במיוחד אם
מתחשבים בעובדה שרבבות של ימים נחשבים כדקה וחצי בזמן חדי קרן
מצויים). הוא זכר איך בקול רוטט היא ציוותה על הערפל הקפוא
לכסות את הטירה. לא להניח  לאדם (או פייה, או כל יצור מכושף
שהוא) להיכנס לאותו מקום ארור. לאחר שניה של מחשבה היא הבינה
את חוסר ההיגיון במעשיה. מה יהיה אם תגלה בעוד טריליוני שנה
ששכחה את הסוודר האהוב עליה בטירה? האם לנצח ייגזר עליה
להסתובב עם מלתחה לא מושלמת רק בגלל רגע אחד של זעם בלתי
נשלט???
לכן, היא הציבה בערמומיות נשית תנאי לקללה היצירתית שלה. טוליפ
זכר בבירור את הנוסח המדויק של דבריה: "כל חודש, בלילה שבו
הלבנה תתמלא לכדור אחד גדול וזוהר, ורק בליל זה בלבד הטירה
תהיה נגישה ופתוחה לקהל. בשאר הימים, הטירה, כמו טירת הרפאים
שהינה, תהיה חסומה לזרים. אין יוצא ואין נכנס. הטירה תכלא
בתוכה רק את אלה הראויים לכליאה (פה היא מלמלה משהו על מחזרים
פוטנציאלים שאכזבו ושראויים להיכלא למשך שאר ימי חייהם עלי
אדמות). "שושן צחור הוא אשר יבדיל בין זכי הלב לקודרי הנפש!"
סיימה בנימה אפלולית (במבט לאחור טוליפ בהחלט יכל לראות שהייתה
לגבירתו אובססיה מסוימת לגבי שושנים צחורות).
טוליפ הרגיש כיצד ההיסטריה משתלטת עליו. הוא לא יוכל להחזיק
מעמד. הוא לא יוכל להחזיק מעמד אם נגזרו עליו חיים שלמים עם
המדוזה, שמתלוננת על התסרוקת הגרועה שלה, או הספינקס שממלמל על
חפותו, או הגריפין ש...שפשוט מתנהג בצורה המעצבנת ואופיינית
לגריפינים. הוא לא יוכל לסבול זאת! הוא לא אמור לסבול זאת! לא
הוא, הנצר האחרון למשפחת חדי קרן מהוללת (אחיו הגדול נעלם
בתאונה מצערת למדי. הבוס הגדול הפך אותו ברגע של כעס לפסלון
חימר משובח. כעת הוא ניצב בצייתנות על מדף של חנות מקומית.
תווית מחיר בלתי מעודכן צמודה לפרסתו השמאלית).
ואז הוא שמע את זה. תחילה, לא האמין ששמע את מה ששמע. לרגע היה
נדמה לו שהוא הוזה. הופך את הרהורי לבו למציאות דמויה. אבל היא
נחתה לצדו. מנערת את כנפיה ברכות מופלאה. היא הרימה את ראשה
ונעצה בטוליפ מבט בוחן. צווארה האצילי מקושת בחן וגבתה מתרוממת
בתהייה.
טוליפ חש שלבו מפרפר ותהה אם זו תופעה נורמלית. הוא ניסה
להוציא איזשהו משפט מתוחכם מפיו אבל כל שיכל לעשות הוא להצליף
בזנבו במרץ ולבהות בה בתדהמה.
"עמוק..." היא חייכה אליו משהמשיך בשתיקתו "חשבת על כל זה
לגמרי בעצמך או שמישהו עזר לך?".
"אני...אה..." טוליפ לא יכל לזכור כיצד מבצעים פעולה מוטורית
פשוטה כמו דיבור.
"אנחנו מתקדמים להברות. זה כבר מעודד" כעת ידע שהקניטה אותו.
הוא השפיל מבטו וגנח משנזכר בעברו המוכתם (הוא לא ידע אם ניתן
לקרוא לכך עבר בדיוק, שכן הוקעתו התרחשה 5.7 שניות לפני כן
בזמן חדי קרן, אבל הוא לא טרח להיכנס לנושא פשוט מפני שהוא לא
יכל גם לחשוב על משהו וגם להסתכל עליה באותו זמן).
"אני רואה שאתה לא מהטיפוסים הדברנים" היא אמרה "אם כך אני
אתחיל את ההכרות הרשמית בינינו. אני פגסוס, אבל כל ידידיי
קוראים לי פגי, ואתה?".
"טוליפ" הוא אמר לאחר כחכוח רשמי בגרונו "נעים מאד". הוא
התכוון להמשיך ולהרשים אותה ביכולת הורבלית שלו כאשר נזכר
באיום שמרחף על שניהם. טירת הרפאים. אם שניהם לא ייצאו מכאן
בזמן...הם לא ייצאו מכאן בכלל. הכל היה טוב ויפה, אבל כיצד הוא
יוכל לצאת מהטירה שנועדה לכלוא אותו בתוכה???
"הייתי שמחה להישאר ולהמתין עד שתאמר את מה שבוודאי יש לך
לומר" היא הפנתה אליו את גבה והחלה לפסוע במרץ אל עבר כיוון לא
מוגדר "אבל יש לי משימה למלא. והלילה עומד להיגמר...והטירה
עומדת להיסגר...כך שכשחושבים על זה בעצם, לשנינו אין זמן רב
לבזבז".
טוליפ לא רצה לומר לה שלו יש זמן רב לבזבז במקום הארור הזה,
איכשהו הוא חשב שזו לא תהיה שורת פתיחה טובה במיוחד, ולכן הוא
חשק את שפתיו ופלט: "משימה?".
"כן, משימה". פגי חזרה על דבריה בעודה משוטטת בחוסר מנוחה
ומחפשת השד-יודע-מה "אני חייבת להם את זה. אני חייבת למצוא להם
את זה. הם ביקשו ממני אישית".
"את זה?" טוליפ תהה לאן בדיוק נעלמה אותה יכולת מילולית שכל כך
התגאה בה בעבר.
"שושן צחור" הבהירה פגי ולא שמה לב לרתיעתו האינסטנקטיבית של
טוליפ (שהמילה המעצבנת ההיא הזכירה לו שוב את מצבו העגום) "הם
ביקשו זאת ספציפית בתור מתנה לרך הנולד".
"הרך הנולד?". טוליפ שיער שהבוס הגדול היה גאה בו כעת. זו
הייתה הפעם היחידה בחייו של טוליפ בה לא היה לו מה לומר.
"לבנם הבכור. היא ילדה אותו לפני חודש, אתה יודע, כך שאנחנו
כבר באיחור" הטעימה פגי, כחושפת סוד צבאי נדיר. היא הבחינה
במשהו בוהק מתחת להררי הטחב וצנפה בשמחה כאשר גילתה שושן לבן
אחד נח לו בתמימות על הקרקע. "מצאתי!" קראה בעליצות.
"ועתה...ועתה את הולכת?" שאל טוליפ כלא מאמין, אימה בקולו.
"מובן שכן, אבל אתה בא איתי" אמרה פגי ולא הותירה מקום
לויכוח.
"אני?!".
"מובן שאתה. אתה הרי היית ההברה הראשונה שהוא פלט"
"הוא?" טוליפ הרגיש שהדו שיח לא מתקדם לכיוון הרצוי, או לאנשהו
כשחושבים על זה.
"הרך הנולד. כבר מדבר. הגאון. מי יודע מה יעשה בעוד חודשיים?
מן הסתם כבר יחבר את היצירה הראשונה שלו" פטפטה פגי, חולקת את
המידע בנדיבות עם טוליפ.
"בכל מקרה, אתה היית הדבר הראשון עליו הוא חשב. "טוליפ" הוא
אמר בקולו הילדותי. כמובן שכשהוא אמר את זה, זה נשמע כמו
"טוווווווווולי" וכל יועצי הממלכה לא יכלו להסביר לזוג המלכותי
את משמעות הדבר אבל הם לא אמרו נואש. היא אמרה שהשושן הצחור
ישמש כמפתח לכל התעלומה, ואכן היא צדקה, כרגיל".
"אבל, את לא מבינה. אני לא יכול לצאת" מלמל טוליפ, אדמומיות
מכסה את לחיו "הקללה...ההוקעה והכל".
"אל תהיה מצחיק" נזפה בו פגי "ברור שאתה יכול לצאת מכאן. כל
שעליך לעשות כדי לצאת מכאן, הוא לצאת מכאן".
כמובן, חשב טוליפ (כעת, כאשר עיניו התרגלו למראה, הוא כבר יכל
לחשוב), זה היה כל כך פשוט. כל כך ברור. כל כך גאוני בתחכומו.
עד כמה שידע, הגריפין, המדוזה ושאר יצורי האופל והקסמים שחיו
בטירה מעולם לא ניסו לצאת ממנה. הם פשוט ביכו את מר גורלם, אך
מעולם לא עשו משהו ממשי בנידון.
"שנזוז?" פגי פרסה את כנפיה, מכינה את עצמה לתעופה "אני יכולה
לתת לך טרמפ אם אתה רוצה".
והוא רצה. לא היה דבר שרצה יותר מאשר לעוף איתה אל מחוץ לטירה
המקוללת.
הם עפו דרך הערפל והגיעו בדיוק כאשר התינוק המלכותי סיים את
המשפט הראשון שלו. הם העניקו לו את השושן הצחור והמלך והמלכה
היו מרוצים. כעבור יומיים הם התחתנו (הזר של פגי היה מורכב
כולו משושנים צחורות) וכעבור כשנה נולד סייחם הראשון. הוא היה
שחור כולו מלבד כתם צחור אחד על מצחו והוא היה נטול כוחות
לגמרי. הוא לא היה בעל קרן או כנף ולא יכל לדבר (ולא משנה לכמה
קוסמים-מומחים טוליפ ופגי גררו אותו, כולם אמרו את אותו דבר:
"אנחנו מצטערים מאד...אבל הסייח שלכם פשוט...רגיל!") אבל הוא
היה הסוס הקבוע של הנסיך המלכותי. וכאשר רכב עליו הנסיך, אפילו
הסייסים המלכותיים הודו שלאור השקיעה, כאשר הנסיך רכב על גבו,
הרוח מצליפה בגבו ומבדרת את שערו, נראו השניים כאילו היו באמצע
תעופה מופלאה למקום קסום.