ועדיין, הוא היה מתעורר באמצע הלילה מזיע ורועד. סיוטים רדפו
אותו בשנתו, ולא רק.
מיטתו- קשה וקרה, לא סיפקה לו מנוח רב.
בשנים האחרונות הוא לא ישן יותר משלוש שעות בלילה. הוא ידע
שכמות זאת אינה אלא כשליש מכמות השעות שהמאמץ הפיזי של עבודתו
דורש.
הוא התיישב על המיטה, הניח את מרפקיו על רגליו והביט בחוסר
רצון בחדר הריק. המשרד שלו היה גדול ונוח, מרווח ומרוהט להלכה,
אבל ביתו שלו, שלא היה יותר משני חדרים ושירותים היה חורבה.
"גם ככה אני מבלה שם יותר זמן, אז זה בסדר" הוא תירץ לעצמו.
הסיבה להדר ולתפארת של משרדו לא נבעה מחיבה מסוימת לעיצוב
פנים. אם היה תלוי הדבר בו, משרדו היה בגודל של ביתו. אבל הוא
ידע שלמראית עין יש צורך בהמון יופי וראווה בשביל שאנשים יחשבו
שהכל בסדר.
והם חשבו שהכל בסדר.
רק אתמול סיפר לו אחד הסוהרים, מרקוס, שהוא שמע אנשים ברחוב
משוחחים ביניהם על זהותו. "הם חושבים שאני איזה "פיסניק"
מסריח" הוא חשב. "איזה היפי חובב שלום ואהבה". הוא גיחך לעצמו
בחושך. "כאילו איזה זמר להקה מושתנת שנקראת על שם חיפושיות היה
יכול לעשות את מה שאני עושה".
הוא קם מהמיטה וניגש לארון. בארונו היו שני צדדים. צד אחד
היה מוקדש למדים. ארבע חליפות רגילות, שתיים רשמיות. והצד השני
היה של בגדים אזרחיים. הוא כמעט ולא השתמש בצד זה. "כשאתה נכנס
לעבודה הזאת-" הוא חשב לעצמו, "-אין דבר כזה "אזרחי" יותר".
במשך עשר השנים האחרונות ניהל ג'ון את המתקן המסוכן ביותר
ברקיע. גן העדן. קודמו, המנהל ג'ימינגסון, השאיר את הגן איי
חורבות, וכמו כן, השאיר את כל העבודה לג'ון. ההבדלים בין
ג'ימינגסון לבין ג'ון היו רבים. העיקרי ביניהם הייתה הסלידה
הרבה של ג'ון מפוליטיקה. הוא שנא פוליטיקה.
בתור חבר קרוב של אלוהים, הוא ידע מה פוליטיקה עושה, והוא
ידע איך היא עובדת, ומבחינתו- מקומה לא היה בגן העדן.
לפני המון שנים היה גן העדן התפארת של הרקיע. ישויות ממימדים
אחרים ומיקומים מקבילים היו נוהרות לחזות במו עיניהן (או
אי-אילו איברים אחרים שבהם השתמשו לראיה) בתפארת היצירה.
אבל כמו כל חלקה טובה, גם החלקה הזאת נהרסה.
הוא לבש את מדיו באיטיות. במרוצת השנים הזמן שלקח לו להתכונן
לעבודה נעשה ארוך יותר ויותר. זאת כיוון שהוא ידע שלהגיע דקה
מוקדם יותר או דקה מאוחר יותר לא תשנה כלום. כל יום יהיו אותן
בעיות, ואותם אירועים.
הוא הצית סיגריה, עדיין בחושך, והביט במראה. סידר מעט את
החולצה. את המשקפיים. את המבט. כל היום היה מסתובב במשרד כאילו
העולם הוא מקום יפה, וגם גן העדן הוא מקום יפה באותה מידה. כמו
שהיה מהוקצע בלסדר את מדיו, כך היה מהוקצע בלזייף את חיוכו.
הוא מדד את החיוך עוד פעם אחת, ויצא מדלת ביתו.
ביתו היה חלק ממתחם המגורים של החיילים. הוא היה במרחק מספר
עשרות מטרים מקומפלקס מגורים ב', שהוא אישית היה אחראי
לבנייתו. בתקופתו של ג'ימינגסון היה רק מבנה אחד לחיילים. ג'ון
עצמו היה אחראי לנוכחות המוגברת של הצבא במתקן.
הוא האמין בסדר, ובהשלטתו. במיוחד במקום שכמות גן העדן.
על סדר היום עמדו מס' דברים חשובים. היו כמה דיונים של
הצוות, הוא היה צריך להיפגש עם האחראי לענייני תברואה, והוא
היה צריך להיות נוכח בהוצאה להורג.
בעשרים ושבע השנים שקודמו היה בתפקיד, היו 3 הוצאות להורג
בלבד. במשך עשר השנים האחרונות שבהן ג'ון היה בתפקיד המנהל היו
37 הוצאות להורג. והוא עוד ראה לפחות חמישה עשר נוספות באופק.
הוא עבר באיטיות במתחם, עושה את דרכו למשרדו, ומנסה עד
כמה שיכל ליהנות מהדקות האחרונות שלפני הזריחה, ומהדרך המוזרה,
כמעט פואטית, שבה גן העדן נראה בהן.
בכניסה למשרדו כבר חיכה המזכיר שלו, סאם, ובשניה שראה אותו,
סאם כבר החל לנוע לעבר הבוס שלו. "בוקר טוב בוס, אני רק רוצה
להזכיר לך שיש היום בשעה שבע בדיוק ישיבת צוות כללית, ישיבת
אבטחה, ישיבת אירועים, ישיבת יחצ"נות, ישיבה של מנהל הישיבות,
ומאד מומלץ לעמוד בלוח של הישיבות, כמו כן, אתה בוודאי מודע
לסעיף 1 של היום אחה"צ, נכון?".
ג'ון עצר מול סאם. הוא הוריד את מבטו בכדי לפגוש את עיניו,
ולאחר מכן המשיך לתוך משרדו. השעה הייתה שש בבוקר, והיה לג'ון
מספיק זמן לעבור על הדיווחים של הלילה.
בדיווחים תוארו מס' אירועים זניחים, התפרעות קצרה במחלקה ד'
בלוק א'- המחלקה של סופרים ידועים, בעקבות מחסור בעיתוני זימה,
התקוממות קלה במחלקות אחרות בעקבות דברים אחרים, וכו' וכו'.
ג'ון חתם ואישר, רפרף על הדיווחים השונים, אבל מחשבתו הייתה
במקום אחר.
סעיף 1, הוא שם מסכם לכל הפעולות שננקטות בגן העדן למען
השמירה על הסדר והביטחון, ובמיוחד להוצאות להורג.
הוצאות להורג בגן העדן הן לא עניין של מה-בכך. השאלה המתבקשת
היא כמובן, כיצד ניתן להוציא להורג, אדם שכבר מת? התשובה לכך
היא, שהוצאה להורג ברקיע השביעי, פירושה הגליית הנשמה, ללא
הגוף הגשמי שלה, אל מחוץ לתחומי הרקיע, וכמובן שמחוץ לתחומי
כדה"א. הדבר היה כרוך בתהליך מסובך שכלל בתוכו עשרים מליון
וולט של חשמל, משגר בין מימדי, וסוכריות על מקל.
ג'ון הביט בשעון, עוד רבע שעה לישיבה הראשונה.
היה לו עוד מעט זמן.
ההוצאה להורג של היום הייתה אחת החשובות ביותר בשנים
האחרונות. האסיר נמצא אשם בקשירת קשר לרצח, קשירת קשר להפלת
שלטון, הסתה לרצח, הסתה למרד, ועוד מס' סעיפים אחרים קשים
וחמורים במידות שונות.
פעם, בשנים הראשונות, ג'ון עוד היה מסוגל להרגיש מועקה
מסוימת לאחר הוצאה להורג. אבל לאחר זמן מה הוא נעשה קהה
לתחושות אלו. האסיר הראשון שהוא הוציא להורג היה, באופן לא
מפתיע, אדולף היטלר.
וכיצד, אתם שואלים, הגיע אדולף היטלר לגן עדן? באותה דרך
כמו סטאלין ואחרים בני דמותו- קשרים. פעם אלוהים היה חזק יותר,
אבל עם מפלגות קטנות שכל הזמן נוגסות בעוגת השלטון, היה לו קשה
בזמן האחרון לפקח על כל הנעשה. אבל איך, הוא רצה לדעת, איך,
הוא הגיע מלהוציא להורג את פושע המלחמה הגדול ביותר בכל
הזמנים- ללהוציא להורג את אותו אחד שהשם שלו התנוסס בחזית הדף
של אישר הפעולה, וכאילו צעק החוצה בשאלה.
"צריך לשמור על הסדר", הוא תירץ לעצמו בראשו.
"צריך לשמור על הבטחון".
השעון שצלצל לשעה שבע הבהיל אותו, ולקראת זרם האנשים שהחל
לזרום לאחר דקה או שתיים לתוך משרדו, הוא לבש במיוחד חיוך גדול
אפילו יותר מהרגיל.
הישיבות של היום עברו בעצלתיים, ופרט לישיבה אחת ספציפית,
שבאמת עצבנה אותו, עם היחצ"ן הראשי החדש של גן העדן- פרדי
מרקיורי, הוא לא הקדיש לעניינים יותר מדי תשומת לב.
"איך אנחנו אמורים להסביר את זה לציבור?" שאל פרדי את ג'ון
בקשר להוצאה להורג. "אתה לא חושב שאולי כדאי לצמצם טיפה בעונשי
המוות? הציבור לא מבין איך כל פושע דרגה ז' מהווה איום לבטחון
של המתקן!"
"פרדי-", אמר לו ג'ון, "-תגיד לציבור היקר שלך שלא הספקנו
לקנות בשרים למנגל, אז היינו צריכים לאלתר".
ג'ון גילה באותו יום, שפרדי לא יודע לקחת בדיחות בקלות.
הוא הזכיר לעצמו שצריך אולי לדבר עם מישהו שאחראי להכל
שוב בקשר לעניין הזה של היחצ"נות, וכמה שמוקדם יותר- כך ייטב.
אבל בעצם מי אחראי בזמנים שכאלו ?
ג'ון הביט בשעון בחוסר רצון. השעה ארבע בצהרים התקרבה
באיטיות מעצבנת וחשדנית. הוא רק רצה להיות במקום אחר. במקום
כלשהו שבו הוא לא יאלץ להסתכל לאותו אסיר בעיניים, ולראות אותן
מאבדות כל הבעה.
אבל הייתה לו עבודה לעשות.
"לשמור על הסדר" הוא אמר בקול.
"בכל מחיר."
בשעה שלוש וחצי הוא חזר לביתו, והחליף את מדי העבודה שלו
למדים טקסיים. הוא הביט בעצמו במראה, מנסה להתחמק מהתשובות
שעיניו שלו דרשו. ומחשבה קטנה התגנבה לאחורי תודעתו, מחשבה
חמקנית שהוא ניסה להימנע ממנה כבר זמן רב.
"לא." הוא חשב. "עוד לא הגיע הזמן שלי לפרוש." הוא החל לצאת
מהחדר, ואז הגניב מבט אחרון אל המראה שמאחוריו. "אבל אחרי זה-
אולי כן".
בהליכה של שלוש מאות המטרים שהפרידו בין ביתו של ג'ון ובין
אגף מ'- אגף ההוצאה להורג, תמונות שונות מחייו וממותו עלו
במחשבתו. "כמו כל האנשים שעבר זמנם-", התגלגלה עוד מחשבה
בראשו, "-גם אני כבר מתחיל להיזכר בימים הטובים".
הוא ניסה לשכנע את עצמו שהוא עושה את הדבר הנכון. אבל הוא
ידע שלא. והוא גם ידע שזה לא משנה. הרקיע הזה כבר יצא משליטה
לחלוטין. כמו כל עולם שאי פעם נוצר, גם העולם הזה, והעולם
ש"לפניו" יביאו את עצמם לכיליונם שלהם.
"לשמור על הסדר" הוא לחש, וכעשרים מטרים לפני הכניסה לאגף
מ' הוא נעצר ונתן לשמש אחר הצהריים החמימה לשטוף את פניו.
זכרונות, זה מה שנותר לו.
וביטחון.
וכמובן- סדר.
בהוצאה הזאת להורג, לא היו הרבה נוכחים. לא היה צורך בהם,
וגם לא היה ביקוש רב לראות את אסיר זה מוצא להורג. ובנוסף לכך,
ג'ון הרגיש שאין הוא רוצה שיהיו עדים רבים, עדים שיראו אותו
במה שהוא הניח שהם קרוב לוודאי רגעי השפיות האחרונים שלו.
ההפיכה בשלטון שבאה רק לפני מס' חודשים הראתה את אותותיה
ברקיע השביעי,
וההוצאה הזאת להורג הייתה רק האות הראשון מבין רבים.
ג'ון נתן את הנאום הרגיל שלו, מנסה להישמע אדיש ככל שיכל,
מתכחש לדמעות שחסמו את גרונו. הוא רק רצה לסיים עם זה כבר,
וללכת הביתה לישון. אין שום סיבה להישאר ער אחרי ההוצאה להורג
הזאת. המתקן הזה יסתדר חצי יום אחד בלעדיו.
"יש לך מילים אחרונות?" ג'ון שאל, וקיווה לקבל תשובה
שלילית.
"עד כמה שזה שווה" אמרה הדמות, "אני מצטער".
ג'ון הנהן בראשו. ועיניו נפגשו עם עיני הדמות וחלקו לה
כבוד אחרון.
"אלוהים, 20 מליון וולט של חשמל כעת יועברו בגופך ויתעלו את
תמצית הקיום שלך לנדודים נצחיים של סבל בין מליוני מימדי
הקיום."
ג'ון רצה להוסיף את השורה הרגילה- "מי ייתן ואלוהים ירחם על
נשמתך", אבל הדבר נראה לו די מטופש וחסר תועלת. הוא הרים את
ידו לגובה כתפו, ואז הוריד אותה בתנועה חדה. הדבר סימן לאחראי
על המתקן להתחיל להזרים את החשמל.
"אני רוצח את אלוהים" ג'ון חשב לעצמו בעוד הוא ראה את
תמצית האלוהות מתנקזת לתוך כדור קטן ואדום.
"אני רוצח את אלוהים", בעוד החדר רעד, וצרחות רועמות
נשמעו, אבל אך ורק בתת מודע, ולא בגלי קול.
"אני רוצח את אלוהים..." הוא חשב, וכמעט ולא שלט בעצמו
והיה קרוב לפרוץ בבכי. הוא הביט בנקודה הקטנה האדומה שהייתה
פעם אלוהים ממשיכה להצטמק לתוך עצמה.
ובשניה אחת ארוכה, שבה הנקודה הייתה בדיוק לפני היעלמות
אחרונה מהעולם, קול הדהד בראשו של ג'ון, פורץ את תודעתו, מזעזע
את קירות מוחו, ומטלטל את ליבו האדיש. "רצחתי את אלוהים" הוא
חשב.
"רצחתי."
במשרד החשוך ידו של ג'ון נעה לעבר ארון ישן. הוא לא יישן
הלילה. הוא הטיל ספק בעובדה שהוא אי פעם יישן שוב.
"פיסניק מושתן" הוא חשב לעצמו. "הם חושבים שאני היפי מפגר
שלא חווה את המציאות האמיתית אפילו לא לרגע בחייו".
בארון שאותו פתח היה פטיפון ישן, מצרך נדיר ללא ספק, שג'ון
עצמו דאג לתחזק כאילו חייו היו תלויים בכך. לא היה לו שום
תחביב אחר פרט לתחזוק אותו פטיפון. ויחד עם זאת, בכל עשר השנים
שכיהן בתור המנהל של גן העדן- הוא לא השתמש בפטיפון שבו כל כך
טיפל.
"בוא נראה מה אתה שווה" הוא אמר אל המכשיר הישן.
ליד הפטיפון היו מספר תקליטים ישנים בעטיפות מאובקות, אבל
שמורות להפליא. ג'ון לקח אחד מהם, והוציא ממנו את תקליט הויניל
הישן. הוא הניח את התקליט הישן על הפטיפון, והניח עליו בעדינות
את המחט.
ג'ון נשען אחורה על כסאו המפואר, והקשיב למילים.
"דמיין את כל האנשים, חיים את חייהם בשלום" אמר השיר,
וג'ון גיחך קלות בחשיכה.
"דמיין לעצמך שאין גן עדן, זה לא קשה לעשות".
"דווקא כן, ידידי היקר", אמר ג'ון אל הקול בתקליט, כאילו
הוא יכל לשמוע את דבריו. "אין לך אפילו מושג קלוש עד כמה זה
קשה" הוא אמר, והגביר את העוצמה של המוסיקה. "אין לך אפילו
מושג קלוש עד כמה."
ובאותו לילה, ג'ון, המנהל הקשוח ביותר שאי פעם היה למתקן
הכליאה הגדול ביותר ברקיע השביעי- גן העדן- הקשיב בפעם הראשונה
והאחרונה לתקליטים שהוא עצמו עשה לפני מה שנראה כמו לפחות כמה
מיליוני שנים ותקופות חיים.
"פיסניק מטומטם" אמר ג'ון לנון לעצמו.
"אין לך אפילו מושג"
