אני רק ילדה קטנה שלא מבינה, ואתה תפקידך להסביר לי.
ואולי זה הפוך ואתה הילד ואני החיילת.
שלוש שנים זו תקופה מספיק ארוכה כדי להבין ולהתפכח, אז איך זה
שאני עדיין לא מבינה.
אני זוכרת. את הכל.
בעצם כמעט את הכל, היום האחרון היה קצת מעורפל. אולי כי קשה
לראות את העולם כשיש כל כך הרבה דמעות בעיניים, הכל מטושטש.
תקופה של אביב, ואני התרגלתי שתקופות רעות באות רק בסתיו או
בחורף. עוד אשליה שמתנפצת. כמוך.
ואיך זה שנחליאלי מופיע באצמע האביב ומחליט להתיישב דווקא על
הספסל שלנו. הספסל שבו ניסית להסביר לילדה שזהו זה, ועכשיו זמן
ללכת.
ואיך זה שנושר עלה אחרי שכבר הסתיימה השלכת, ונוחת לך בדיוק על
הראש.הראש שהיה מלא פעם בשיער רך כזה שאהבתי לשחק בו. ועכשיו
גזרת הכל ורציתי לבקש שתשאיר עוד קצת, רק שאוכל להתרגל
לרעיון.
ואיך זה שאני כל כך מרגישה שזה סתיו אבל אנחנו באמצע האביב
ואתה לבוש בחולצה ירוקה מכופתרת והשרוולים מקופלים. והעיניים
שלי לחות כל כך שעוד שנייה עומדת לנזול מהן דמעה. ואני מפחדת
לבכות. כי אני לא ילדה, ואתה טועה, אני יודעת.
ואם אני לא ילדה אז איך זה שאני צריכה שתבטיח לי כל מיני
הבטחות ותשאיר לי מזכרות חומריות כמו הברבור הזה שהכנת מקיפולי
נייר וקלטת עם כל השירים שאתה אוהב.
הבטחת שתחזור והבטחת שאוכל להחזיר לך את מה שהשארת ושנעשה
תמונה, ושתגדל בחזרה את כל השיער שהיה לך.

שלוש שנים זה הרבה זמן ואני עדיין לא מבינה.
איך זה שאביב, ואתה לא כאן. ואני יושבת על הספסל שלנו ומחכה.
ואיך זה שאותו הנחליאלי חזר, והתיישב באותו המקום על ידי בספסל
וזה בכלל לא סתיו. ואיך זה שעלה נופל, אבל לא על הראש שלך,
ונמעך על ידי עוברי אורח. ואני ממשיכה לשמוע את הקלטת שהשארת
שאני כבר רוצה להחזיר לך. והמצלמה אצלי ביד, מחכה לתמונה שלנו
ועוד לא השתמשו בה.
אני כבר לא ילדה, ובכל זאת בוכה, כי הבטחת...