מה רבה הייתה ההנאה לגלוש בשיפוע המתון של הכביש, הרוח עוצמת
את עפעפי ומושכת את שיערי לאחור.
צירפתי את קולי לצווחה, שנשלחה אל מרחבי הבקעה, והתנפצה על בתי
הכפרים המתפוררים. פה ושם נבהלו תרנגולות. חלפו ביעף זקן עם
עיניים עמומות ואישה שעמדה ללא נוע בפנים קשות ולידה ילדים
יחפים שורצי זבובים.
האיום במבטם האפל של הפליטים לא הפר את מעטה הכוח שעטף אותי.
הייתי אחת מההמון בשיירה השועטת כדרקון עליז. תהיתי, הזהו
האושר?
משאית אחת נסעה לפנים ומשאית שניה מאחור ובתווך אנו, במראה
כמעט אחיד, ארוכי שיער, לבושי ג'ינס וטריקו, יחפים, רכובים על
אופניים.
אבי, אחד הנהגים, שחרחר וצנום שמתא מכוניתו עלתה מוסיקה מזרחית
צורמת, צעק שהורסים לו את המשאית, ששורטים אותה בכל פעם
שמעמיסים עליה אופניים; הוא בא להוביל אנשים, לא כלים! הוא לא
הסכים לרדת עם המשאית לדרך העפר שהובילה לאתר של ארוחת הצהרים.
הוא נשאר בתא הנהג ולא נגע במזוננו. "מפונק. רכרוכי. עירוני.
צ'חצ'ח", נשלחו גינויים בחלל. לא היה אחד שקם להגנתו.
כשהגענו לאזור חניית הלילה שעל חוף ים המלח, סירב לרדת עם
המשאית בדרך העפר. רק אחרי פעולת שכנוע סבלנית של אחד המדריכים
הוא נאות לרדת לחוף.
ישבתי על חוף הים, עם קבוצה של חמישה נערים מעמק חפר, ידידי
החדשים, מתרגלת לריח הגפריתי, מפכפכת את כפות רגלי היחפות
בשולי המים הצמיגים, הקצפיים. עקבתי אחרי דיבורם הרגוז,
כשחיכו, מורעבים, לארגזי המזון והציוד. שמחתי על העוז שגיליתי
בעצמי, להתרחק מקבוצת בני הקיבוץ הגלילי שלי ולהתחבר לנערים
הזרים. כשהגיעה המשאית, היה כבר חושך ותהליך הפירוק היה מעצבן
ומסורבל.
"הוא לא יצא מזה חלק" נהם יאיר הג'ינג'י, מחבורת הנערים
שהובילו כל היום בראש הטור ואני, נערה יחידה ביניהם, זכיתי
ממנו למבטי הערכה גנובים, שכביכול לא הבחנתי בהם. היה זה הוא
שהזמין אותי קודם לכן להצטרף אליהם. חבריו נענו בנהמה שקטה:
"הלך עליו. הביא את זה על עצמו".
בשעת ההתארגנות המגושמת לארוחת הערב נשארתי איתם. הם יצרו
מחנון קטן, מרוחק מהגוש הקולני של שאר בני הנוער. חמישה בנים,
שבאו בלי מדריך. " לאף אחד אין זיין לצאת איתנו. חושבים שאנחנו
מופרעים מדי", הסביר לי אחד, צנום בעל שיניים בולטות, בגיחוך,
והוסיף, "גם הבנות שלנו לא רצו לבוא. הם לא גזעיות כמוך". את
התרגשותי הסוויתי בהתבדחויות: אצלנו כך אצלכם כך. פרימיטיבים
אתם שם, בעמק.
הם התחרו בהצהרות קולניות על רכיבת סוסים, על מעללים קונדסיים
ועל הישגים בספורט. ידעתי שזה נועד עבורי. התקשיתי פתאם לנשום.
נפניתי אל מרחבי הים השחור, מרפה את שרירי הפנים והאזנתי
לשכשוך העצל, הכבד, של המים. פרצי צחוקם הרברבני נמוגו במשטח
העתיק. מרחוק שמעתי שירה שעלתה ממדורה גדולה שהוקמה במחנה
המרכזי. "צבעונים אחינו צבעונים, בכל אשמה החבריה, אבדנו כל
איבדנו כל אשר היה ולא ישוב עוד לעולם, אמא אמרה לדני דני בני
היקר" אהבתי לשיר ופיזמתי חרישית לעצמי את הקול השני. על אף
ששרתי בשקט, כמעט בלחישה קולי היה חזק וכמו הופץ על פני כל
הים. אחר כך שרו "לכל אדם כוכב יש בשמים, כוכב המתגלה עם רדת
יום". לפי רצף השירים ידעתי שבני כיתתי מובילים את השירה, זה
היה הרצף שלנו ששרנו תמיד סביב מדורות ובנסיעות ארוכות. היה
נדמה לי שאני מזהה בין הקולות השרים את קולם של בני כיתתי .
לרגע נמשכתי ללכת לשם לשיר איתם אבל אז לפתע היה יאיר
הג'ינג'י לידי ואמר "מה זה את מתבודדת ושרה לך כמו איזה
מסטולה. בואי, יש קפה." והלכתי אחריו.
שתינו קפה ואכלנו שוקולד והייתי שוב איתם, מסוחררת, מצחקקת.
הג'ינג'י אמר, "יאללה הגיע הזמן. נעשה לנהגוס החוצפן שמיכה"
והסביר לחיוכי התוהה, "זה מה שאנחנו עושים תמיד לעגלים ולילדים
חוצפנים. אל תשאלי. מי שעשינו לו את זה, לא התחצף אלינו אחר
כך. להרבה זמן!"
כשאני חשה את מבטיהם המעודדים בגבי, ניגשתי אל הנהג שישב בתאו,
מאזין למוזיקה שלו. במתיקות הזמנתי אותו להצטרף אל המדורה,
לכוס קפה. "אתם, הקפה שלכם. אני לא שותה אותו!" אמר וסקר אותי
בחיוך מהוסס.
"הפעם", המשכתי "הכנו קפה מבושל על מדורה, אמיתי אמיתי, עם הל
והכל. למה שלא תבוא לטעום? יש גם עוגיות".
"את כזאת חמודה. שאני לא יבוא?", קפץ החוצה. הוציא מסרק מכיסו
האחורי וסירק את שיערו בתנועת-יד מסוגננת מול המראה שעל דופן
המשאית. אחר-כך העביר את ידו בחגורת מכנסיו להיטיב את חולצתו
ועמד מולי. הוא היה מעט גבוה ממני ורזה מאד. עלה ממנו ריח של
קפה וזיעה. הביט בי בעיניו השחורות, בחשד: "היי, חמודה. את לא
עובדת עלי, את. אה?" עמדתי מולו. חשתי שהוא, בבדידותו, חזק
ממני לאין שיעור. כמעט והסגרתי את התעלול - ואז, כמכה, חשתי את
מבטי הנערים בגבי. "לא, מה פתאום? בוא. הקפה מתקרר". הוא פסע
לצדי, מביט בי בחום.
"מה זה מותק. לאן את לוקח?.." - יותר הוא לא הספיק לומר.
החמישה עטו עליו ומיד היה עטוף. נשמעו גניחות ומכה עמומה של
גוף פוגע בקרקע.
לעולם לא שמעתי מישהו צווח כך, במלוא הגרון, צרוד, נואש.
"אמא. אמא. הצילו. הצילו! גנבים! מחבלים!". הנערים פעלו בשקט
וסיימו בזריזות את הקשירה. חיוך הניצחון על מלאכת הפיתוי
המוצלחת קפא על פני. צעקתי: "די, די, עיזבו אותו! הוא כבר למד
את הלקח". הם הרימו את הגוף המתפתל והנואק והניחו אותו על קו
המים. "אני לא יודע לשחות!, אמא, אמא, הצילו. הורגים אותי!",
צווח הכפות ויבב בגרון ניחר.
המים השמיעו שכשוך לאה וקצוב, כנשמת ישן. הירח, שזה אך זרח
במזרח, הטיל על הים שביל מרצד וכסוף. ריח הגופרית התגבר באוויר
העומד. הנערים ניצבו במרחק מספר מטרים מהגוף הגונח, מגחכים
ואני מאחוריהם. " די. שחררו אותו", אמרתי בקול חלוש ומפציר.
"זהו", אמר הג'ינג'י, מתנשף. "איזה יללן!". קולו היה עז, אך
החיוך שעל פניו, כמו זה שעל פני חבריו, היה נבוך.
הוא ניגש וחתך בזריזות באולרו את החבלים. התפזרנו משם לכל
עבר.
לא רציתי לחזור למחנון של בני קיבוצי. עמדתי לבד, מרוחקת, על
שפת הים. רעדתי. בכיתי. צחקתי. לראשונה בחיי הייתי שותפה
לביצוע פשע. חשתי עוצמה לא מוכרת.
אחר כך התכנסנו. רחוק יותר, ליד המים. מעשה הפשע קשר אותי אל
הנערים. כעת הייתי אחת מהם.
ישבנו צפופים.
" אמא, אמא, מחבלים, הצילו, אני טובע" חיקה בעל השיניים את
הכפות. צחוקנו המוגזם לא הצליח למחות בי את הרעד. נצמדתי אל
יאיר. גופו היה חזק וחם. הוא בטש ברגליו בעפר, כשהוא חוזר על
המילים "איזה קטע. איזה יללן. לפחות הוא למד ת'לקח". חשבתי
שלעולם לא אחדל לרעוד. רציתי שיחבק אותי. הוא ישב כמאובן.
ידעתי שלא ארדם.
הבוקר מצא אותנו חבוקים בשינה חסרת מנוחה, כחבורת יתומי-רחוב. |